קודם לזריחה התעורר למל משנתו אל עולם של לפנות-בוקר. הוא לבש בגדיו בזריזות, ויצא אל הקרירות שבחוץ. גשם דק ירד בעדינות על האדמה. למל שב אל הבית ולקח את מעילו, הרי לא טפטופים זעירים שכאלה ימנעו ממנו לפגוש באהובתו. התעטף היטב, והלך לדרכו. הוא עבר בשדות, דורך באדמה לחה המקבלת אל תוכה מים ראשונים של חורף, צמאה כבר לצמיחה ופריחה עם בוא השמש באביב. רוח החלה מנשבת בעוז, טופחת על פניו בשריקה. ההליכה קשתה עליו, והוא התאמץ להחיש צעדיו. הגשם התחזק פתאום, וטיפות גדולות היכו בראשו. הוא נשא רגליו ורץ, נאבק ברוח, רק שלא יאחר. מתנשם ומותש הגיע לבסוף אל גבעתו. נותרו עוד כמה רגעים עד שתצא אהובתו מן הצללים. הוא התישב מכורבל בצידה המזרחי של הגבעה, נושף אויר חם אל תוך ידיו. למל ידע - כולם היו נגדו. המים, הרוח, משפחתו. כולם הצרו את צעדיו, כולם רצו אך להקשות. וכל כך למה? משום שהשמש אהובתו היא. ידֹע ידע - אויבת היא אהובתו למים ולרוח. היא מחממת, והמים מרטיבים ומקררים. היא מלטפת ברוך, והרוח סוטרת בחזקה. טובה אהובתו, על כן ישנאוה, ועל כן יצרו צעדי אהובה. אך הוא לא יוותר, לא יכנע לכל המצרים והמציקים, למען אהובתו. אור מסנוור הבזיק לפתע בשמיים. ליבו של למל רחב בקרבו, אולי הקדימה היום כדי לשמחו. אך האור כבה מיד, מותיר אחריו חושך וברד כבד. קול גדול ומאיים נשמע ממעל, וחרדה לא מובנת התפשטה בליבו של למל. הוא לא יכל עוד לעמוד בברד, ונכנס בכוך קטן אשר מצא על צלע הגבעה, מביט החוצה בחשש. חלפו מספר דקות, והשמש טרם הופיעה בשמיים. למל ניסה להשיב את רוחו באמרו כי אף היום מאחרת היא מעט, אך הפחד כבר אחז בכל פינותיו ומסתריו, ולא נתן לתקוה להפציע בינותיו. הוא נותר שם, ממתין, אולי היא עוד תבוא. אך השעות נקפו, והיא לא באה. מעט אור התפשט בשמיים הכהים, אך היא - נעלמה כלא היתה. ידֹע ידע למל - שבויה אהובתו בידי הרוח והמים, והוא חסר אונים. לא יבוא האביר על סוס לבן להציל את אהובתו, כי טרם נמצאו הסוסים הנישאים על גבי הרוח. לפתע ניעורה בו התקוה, ואור זרח בשמי ליבו. כי הנפש היחידה בעולמו שכנה בשמיים, ועל כן ישים פעמיו לשם. על סוסי-אש יבוא האביר ללחום למען אהובתו, על כנפי שרפים ירכב. רוח קרב החלה לפעמו, מלהטת את נפשו. הוא יצא מכוכו אל הגשם, נושא את פניו אל על ומניף אגרופו בהתרסה כלפי שמיים. "סורו, אויבים!", צעק, מנסה לגבור על קולות המטר הניתך ארצה, "הנני בא להלחם בכם!". הרוח יללה פתאום והטיחה בפניו חיצי גשם, מתגרה בו מלחמה. הזעם גאה בו, ממלא אותו על כל גדותיו, אך לא לו לבטל זמן, ואהובתו שבויה. דרך אחת בלבד ראו עיניו השמיימה. הוא הרים אבן, ונשא אותה אל מעל ראשו, מביט בה. "רואה את?", לחש, "הנני בא, כאשר אמרתי". בתחילה נקש קלות, כמהסס. אך כאשר עלתה דמות אהובתו בעיני רוחו, לבש עוז, והחל מכה בכל הכוח אשר מצא בידו. הוא היכה, ושב והיכה, וכאשר עייפה ידו זו ואפס כוחה, נטל את האבן בידו השניה, ולא פסק חלילה. והיאך יחדל ויחליף כוחות, ואהובתו שרויה בחושך והמים נותנים דמעות בעיניה הכבויות? ואף אם לאות פשטה באבריו, ורטוב הוא מכף רגל ועד ראש, הן הוא תקוותה היחידה, ואיך יוכל? שעה ארוכה עמד למל, ולא פסק מלהכות בראשו. ובגדיו נוטפים מים, וכל גופו רועד מן הצינה וראשו כואב מפני המכות, אך אהבתו בוערת בו וכולו נתון לה, וכל נימי נפשו יוצאים אליה, והוא מכה. אט אט החלה הדאגה מזדחלת אל ליבו. ומה אם לא יעמוד בפני הרוח והמים? ואם חזקים הם ממנו, איך יעלה בדעתו לעמוד כנגדם כלל? ולא זו בלבד, אלא אם סוסי אש יהיו מרכבותיו, הן הרוח תנשוף בהם והמים יכבו אותם, והוא יפול ויאבד, תועה בין נשמות אבודות ברקיע אין קץ! אך תיכף משהבחין בה, ביטל אותה בזלזול. אפילו לא ידעה להסתיר כי עצת הרוח והמים היא, הדאגה המגוחכת הלזו. אל מעמקי ראשו שלחו ידם, האויבים, אך אולי מוטב אם ילמדו מעט תכסיסי מלחמה, אחר ישובו. וטוב יעשו אם יזרזו עצמם מעט, קודם שיעלה הוא אליהם. באמת, החל למל תמה מדוע אינו עולה השמיימה. זמן רב מכה הוא ללא הפסק, ולפי חישוביו הפשוטים היה עליו לעלות זה מכבר. הוא חדל לרגע, מוחה את מצחו הרטוב בידו. מוזר הדבר, מוזר עד מאֹד. לרגע נעתקו המחשבות מראשו. הוא הביט, המום, בדם הנוזל על ידו, אינו יודע מה יעשה. דם. דם נוזל מראשו. הוא העביר שנית את ידו על מצחו, ושוב התמלאה זו דם. "אכן, חזקים ממני", הפטיר. "חזקים עד מאֹד". התבוסה חלחלה במעמקיו, צורבת. הוא נשא את עיניו בצער. "צר לי, אהובתי, צר לי, ואינך יודעת עד כמה. אך ראשי נמלא דם, ואם הנפש תישפך ארצה, תאבד עמה גם האהבה. צר לי, אך גם אותי ניצחו הרוח והמים, גם אותי". דמעות זלגו מעיניו, ונתערבבו בדם. "היי חזקה, אהובה, ואל ידעך אורך!". הוא מחה מעיניו דמעה, ונפנה ללכת אל ביתו, הלוך ובכֹה. * * *