היה זה בחורף שנת 1920, לאחר ימי המהפכה הבולשביקית, עת התייצב השלטון הקומוניסטי בארץ זו והחל בשחרור ההמונים וביצירת קולחוזים ומקומות עבודה המוניים להמון המדוכא ומוכה הכפן שחי חיי עבדות משפילים ביד הקפיטליזם הצאריסטי דמוי אמריקאי.לא ידעתי על המתרחש בארצי ועל השינויים הכבירים שחלו בה הייתי אז פרח כמורה פורק עול.עול ימים שנדד בדרכי אוקראינה השסועה וחיפש פרנסתו מעבר לתחום המושב,וכך עזבתי את משפחתי מזת הרעב בכפר העלוב ליד חרקוב ושמתי פניי אל העיר הגדולה והנאדרה ביותר: מוסקבה. בצעדיי הראשונים ברחוב המוסקבאי (לאחר מציאת ושכירת דירה עם שותפים שומרי קומניזם..) הלכתי אל החנות השיתופית המהפכנית בכדי להספיק לעמוד בתור בן חצי השעה ולקנות חצי קילו קרטושקה, ובעוד אני הולך ברחוב נפל לידי מנשר מאת מועצת המהפכה שסמל הפטיש והמגל מתנוסס בראשו, היה זה שיר נפלא מעשי ידיו של משורר לשעבר: איבאן דראגו השיר חדר כניצוץ לעצמותיי צמאות המהפכה והרווה אותם כגן פורח ביום חמסין או כמיקשת אבטיחים המשתרעת מאופק לאופק בקולחוז אי שם: הו -המונים! צאו -לרחובה עצמותכים -נפרוחה ואת עצמותיהם- נשבור מעל גזירות כלכלה אל ליבכם בבהלה! צאו -לרחוב שיברו -לחם! זעקו נגד הממשלה את הקומניזם הללה! השיר נגע במיתר סמוי של זכרוני, שמוע שמעתי על משורר המהפכה, המתאגרף לשעבר, דראגו! לאחר תבוסתו על הבמה בידי רוקי -נציג ארצות הברית , שינה דראגו פאזה וקיבל על עצמו נדר לנדוד מעיר לעיר ולהפיץ את תורת המהפכה. בשלהי מהפכת אוקטובר הסוערת, הסעיר והדליק המונים כמו גפרורים,בנאומיו חוצבי הלהבות. השמועה אמרה כי פעמיים נאסר בידי הממשלה הצאריסטית בעת שהפגין ושבת רעב למען פתיחת שערי הכלא המצחין של גבעת המושל קרקובנסטוליביאנסקי ושחרור כל האיכרים מידי בעלי האחוזות, בעלי ההון הנצלנים ותאבי הרובל! אודה ולא אכחיש כי עד עתה לא יצא לי לקרוא שיר כה חודר וכה נפלא! אדם בעל קולפק, מזוקן כיהודי חרדי מחסידי ויז'ניץ, עמד מאחוריי ושם לב להתרגשותי פלט: "הלא זה דראגו! החבר דראגו ממועצת המהפכה!" "מרשים מאוד" פלטתי "הוא נמצא היום במוסקבה" אמר אותו אדם והצביע על לוח המודעות, אחר נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. פסעתי אל לוח המודעות והנה גברה התרגשותי למקרא המודעה: כנס המונים-עצרת עם בכיכר האדומה ינאמו: החבר יוסף וסריונוביץ דז'וגשווילי סטלין החבר לב טרוצקי המשורר החבר איבאן דראגו שיננתי בלבי את השעה המדוייקת וחיכיתי לרגע המתאים. סיפרתי זאת לחברה (שלי) איבנובה סטלונקיסנטקה, שיכנעתי אותה לבוא לעצרת ההמונים והיא הסכימה ברצון ובחפץ לב, זאת מפני שהאלטרנטיבה הייתה ישיבה בקונצרט ממזמורי חג הפועלים השוויצרי. בבוא השעה פסענו בהתרגשות אני ואיבנובה (המכורבלת במעיל דובון ופרוות בונה לבנה) הכיכר המתה מפה לפה ואני חייכתי מפה לאוזן. אולי מיליון איש עמדו ברחבה עם דגלים אדומים כמו כלניות אדמדממות אדמוניות, תמונותיהם של שלשת הגדולים: סטלין, דראגו, טרוצקי עמדו על קדמת הבמה ופיארו את הכיכר. בלונים הופרחו באוויר. בתחילה שרנו את האינטרנציונל כשידי על לוח לבי, הבטתי באיבנובה והיא נראתה מאושרת שהרי המהפכה מוצתה והגיעה להישגים כאלה שמנהיגי המהפכה יכולים להתכנס על במה אחת. מה רבה הייתה האכזבה כי לב טרוצקי נעדר מן האירוע בשל אירוע בטחוני שאירע בקו התפר בסמוך לטשקנט בשל חדירה של עשרות שוהים בלתי חוקיים ממונגוליה וכמה רבולוציונרים אימפריאליסטים שהתגנבו בתוכם. החבר סטלין עלה על הבמה, שפמו השחור התנוסס כמו דגל ואני הצטערתי כי לא היה אדום.. הוא החל לנאום בשפה בלתי ידועה במשך עשר שניות, עד שהסדרן שם לב לכך ולחש לו באוזן, וסטלין הנבוך מלמל: "הה ביז'ו, שכחתי שהם לא יודעים גרוזינית" תיקן את עצמו לרוסית. הוא ידע לרתק אותנו מפני שבמשך שעה סיפר על מוראות מלחמת האזרחים ועל האוטופיה הפועלית הצפויה לנו אם נשיל את העבר המעיק מעל גבינו ואת משא העושר המזוייף כפרווה אשר מיוצרת בסדנאות יזע ועמל תמורת משכורת מינימום. מידי פעם, היטה את ראשו שמאלה בקצב נאומו, וחלק מן הקהל חיקה אותו והיטה ראשו שמאלה, כך שהקהל נראה מרחוק, כמו גל ים חד סיטרי. הבטתי באיבנובה והיא נראתה נבוכה, הפרווה שלבשה כנגד הקור ולשם הדעווין הפריעה לה: "אני אחליף את זה למעיל צבאי" לחשה לי. סטלין סיים את נאומו ושוסע בברד של מחיאות כפיים, ילדה אחת קטנה ובידה זרים לסטלין האדום קרבה אז בשירים והעניקה לו זר שושנים, סטלין הביט בה ופקד: "מצלמה" הוא הרים אותה כאילו היה אבא שלה והעניק לה נשיקה היא ירדה ואחר ירקה שערה שחורה שנדבקה לשפתיה הקטנות... "ועתה" קרא הכרוז "מסמר הערב - דראגו החבר, המזכיר הכללי!!" מחיאות כפיים נשמעו וליוו אדם עצום ושרירי בעל רעמת שיער חומה ואדירה שעמדה בפרופורציה למבנה גופו השרירי. הוא נשא בידו ספר עצום מימדים הניח אותו על הדלפק ואחר אמר בקול דק מן הדק: "המונים -מן העבר -נברחה! את העתיד נפריחה! כמו פרחים את הגיא -יפרוחו ואת הפרחות-מרוסיה נפריח!!!!" ברד מחיאות כפיים נוסף זיכה את שירו. אני עמדתי כאחוז תזזית וחיבקתי את איבנובה: "הוא נהדר" לחשתי "אדם עצום עם כריזמה" השיבה לאחר מכן ובמשך שלוש שעות רצופות קרא יורושלמה ממיטב שיריו -שירי הטבע והמולדת האבודה, שירי מהפכה ושלום ושירי קוממיות.שירים נגד ניצול המונים ופועלים בארצות הקפיטליסטיות... עמדנו שנינו מרותקים חבוקים והדמיון מוליך אותנו בעקבות המקפים וסימני הקריאה שהתווה יורושלמה ממש כאילו הייתה זו מפת דרכים. לאחר שלש שעות הבטתי סביבי וראיתי כי בעצם לתדהמתי נותרנו לבדנו בכיכר מול דראגו הנואם. כל ההמונים עזבו את הכיכר לאנחות!!!! דראגו קטע את רצף שיריו וקרא לנו מן המקרופון: "היי אתם שם, בואו ונמשיך את ערב הקריאה בבית הקפה!!!" ניגשנו אליו, הוא לחץ את ידינו, עזבנו את הכיכר העזובה והמלאה סטיקרים ובלונים מפוצצים. הוא סימן בידיו והנה הופיעה שברולט אמריקאית חדישה, מודל 1920: "היכנסו פנימה" קרא "נכנסנו בעקבותיו, הנהג שם גז ונעלמנו מן השטח חלל הרכב היה רחב להפתיע, דראגו פתח ארון נסתר,נטל סיגר קובני והצית אותו, עשנו חלחל בחלל הרכב. אחר הוציא משם צלחת קוויאר שחור, הוא הסתובב אלינו ואמר במתק שפתיים: "מה למזוג לכם? שמפניה או ג'וני ווקר?"