"אוף ילד, אתה יודע שאני שונאת את זה" "כן, אני יודע, ואני שונא את העולם, אז מה? לומדים לחיות עם זה" שוב אתה, עם המבט האדיש אפור שלך, שיוצא מהעינים שפעם אהבתי כל כך "אפרופו לימודים, אבא לומד להסתדר עם המחלה הזאת, לאט לאט" "שנסדר לו צל"ש לסוף"? "תברח לצבא שלך, אין בעיה, שם אתה יכול להקטין ראש איך שאתה רוצה, בכיף, תמשיך להפיל עלי הכל, אני כבר רגילה" "טישו? משהו?" אותה פוזה, אותו מבט, כבר שלוש שעות, מסנן את המילים מתוך הכרח, כבוי "כן, אפילו שניים, מהסוג הרך, אולי זה ישרה עליך אוירה, תספוג רכות" הפה שלך מתקמר לתנוחה מלחיצה כזאת, זה בסדר גם אני יודעת להפחיד ככה, למדנו את זה ביחד "אחלה תפאורה יש לך פה, הא?" "לא אני בחרתי להגיע לפה, ואת יודעת את זה" כן ילד, אני יודעת, יושבת פה מנסה לדובב אותך, לגרום לך להבין שאתה לא יכול עוד לברוח "תגיד, משהו מכאיב לך בכל?" יודעת שכן, יודעת ששנים לא יצליחו לנתק, אבל הידיעה הזאת לא ממש עוזרת לי בחיים "מה את רוצה? שאני אילל כמוכן?" "לא, אל תיילל, אבל ביום שיתחיל להיות לך אכפת מאבא שלך זה יעזור, לכולנו" הי, הכאבתי, מתכנס בתוך עצמך, כאילו שנשאר לך לתוך מה להכנס, אם היה אי פעם איזשהו זיק בעינים הוא נעלם.. "שעת ביקור הסתיימה, שאני אפתח לך תדלת או שתצאי לבד?" "אם בא לך לסחוב 53 ק"ג החוצה אין שום בעיה" "אני רואה שהמצב משפיע גם עליך, ירדת כמה קילו, הא?" כמו תמיד יודע הכל, ואולי זה כל מה שמכאיב, שהחצי שלי משאיר אותי להתמודד לבד "מה קרה? רק לך יש את הפרביליגיה? וחוץ מזה, להחזיק בית שלם על זוג כתפיים אחד זה די מעייף, לא?" אם לרגע הצלחתי לתפוס אותך שוב התנתקת, המבט האדיש שלך מסתכל על דברים יותר מושכים ממני, הא?נכנסת אחות, רוכנת לעברי, מציעה לי לנצל את זמני ולהפסיק לדבר אל הקירות, אליך.. "חבר שלך?" מבטא רוסי כבד, איפור נוראי "לא, אח שלי" מטעימה כל מילה אולי זה גם יזכיר לך את הקירבה הגנטית ביננו "תאום, אם כבר שאלת" מסתכלת עלינו במבט בוחן, מחפשת דמיון, ממלמלת לעצמה כמה מסכנה אני ויוצאת, היא לא יודעת עד כמה, והיא לא לבד, גם אתה לא. "אז מה אח שלי?" "תפסיקי עם זה, אני כבר לא של אף אחד" "כן, חוץ משל האגואיזם המטורף שלך, שזרק אותי לסחוב את כל הבית לבד" שוב הכאבתי, מסתובב אל הקיר, שותקים, אם זה היה פעם היית שם אביב גפן ברקע, להשלמת האוירה. מסתכלת על האצבעות הארוכות שלך שפעם כישפו מיתרים, ולא רק אותם, הרופא אומר שלא תוכל לחזור לנגן, אמרת שלך זה לא אכפת, כן, בטח "את יכולה ללכת" "באמת?תודה" "התכוונתי לזה" "כן? אה, נכון,באמת שמעתי שהתפנתה משרה של ליצן חצר, לא ידעתי שכ"כ מהר מצאו מחליף" ושוב אתה שותק, השריטות בידים כבר התחילו להגליד, לא יכולת למצוא דרך יותר בטוחה להתאבד?ככה סתם יצאת דפוק "זוכר שפעם למדו אותנו שכל אחד מקבל מנה של נסיונות? נראה לי שבמשפחה שלנו סובלים ממנת יתר.. אבא חולה, אמא בקריזות, ואתה? מתאבד, סוף הדרך, הא?" אני רואה איך השריר הזעיר הזה, שתמיד צחקנו שמשקף כאב מתקמר אצלך בגב,אבל לא, שום מילה, גם כאן אתה משאיר אותי לבד "לא היתה לי ברירה" "הא? באמת? מרשים, משהו.. לי יש המון ברירות, אני בחרתי בכל הזבל הזה סביבי, נכון, שכחתי" שוב שקט, מסתכלת מסביב בנסיון להאחז במשהו, יודעת שבחוץ הכל מחכה, שום מלאך לא נגלה, ושום פיה לא באה להציל, רק אני הקטנה והמסכנה, ואתה, בפיג´מה הנוראית הזאת על הלבן הכ"כ נורא, אתה מסתובב, הפעולה האקטיבית הראשונה שלך היום, מלחמת עינים, כמו פעם, בעולם ילדות תמים, כתפיים נשמטות, מנסה להאחז בשמיכה בתוך ים הטירוף הזה. מצטערת אחי, אולי לא עידכנו אותך, אבל זרקו אותנו מהקורס הצלה "אני שונא ציניות" "ואני שונאת את העולם, אז מה? חשבתי שלומדים לחיות עם זה , לא?"