ורשה, קיץ 1942. אדם שפניו כפני אדם בן שישים, אך גילו כארבעים, ישב בכסא עלוב בדירת חדר צפופה. רזה ומזה רעב מתת תזונה מתמשכת. אלמן צעיר היה עתה, אלמן מאשתו מניה ובתו יהודית שנורו בגטו, ברחוב ככלבים, על ידי המשמרות הגרמניים. פניהן היו עתה בתמונה אשר למול עיניו, תמונה משפחתית של משפחה מאושרת לפני המלחמה. אך בן אחד נותר לו, צדוק, בן חמש עשרה, שמו המקראי משהו, היה שם בלתי שגרתי בקרב יהודי פולין, מלא תלתלי נעורים היה אך רזה כמותו מחמת כפן. עתה ישב לידו, מביט בעיניו ובוכה ללא דמעות וללא קול. משהו חדש ולא ידוע עמד בפתח. היה זה פרץ. יושב היה הוא ומביט נכחו ממרחק של כשבע עשרה שנים מאותו סיפור עלילה לילי. לאחר החוויה המסעירה במנהרות הר הבית, נתקל פרץ בקשיי פרנסה תוכפים וגוברים, היה זה המיתון החמור של אמצע שנות העשרים, שגרם לעולים רבים לחזור לארצות מוצאם או להגר מעבר לים הגדול, לחפש את מזלם. מאירק'ה עזב את הארץ והיגר לארצות הברית. פרץ קיבל מכתב מבית ספר יהודי בוורשה כי הנה התפנתה משרת מורה בבית הספר, והוא שהיה מורה במקצועו, קיבל את ההזמנה, עזב את ירושלים ועלה על ספינה בנמל יפו וחזר לפולין. הוא התחתן עם מניה, ונולדו לו שני ילדים -בן ובת. עם הכיבוש הנאצי, לפני כשלש שנים, תכפו הצרות, הוא ומשפחתו כיהודי ורשה, הוכנסו לגטו הצפוף, כך חיו, זה יותר משנתיים. נחל צרותיו עלה על גדותיו כשאשתו ובתו נורו בדם קר, כך ללא סיבה, לפני כשנה. הוא "אכל" את עצמו על כך שלא נשאר בארץ ישראל, על אף כל הקשיים שהיו אז. קשיים שהתגמדו לעומת קשיי הווה אלו. מבט מתחת לשולחן גילה שני תיקים ארוזים מוכנים לנסיעה מיידית. עוד כשעה עליהם להתייצב ברחבת ה"אומשלג פלאץ" משם יישלחו ברכבת למזרח, למחנה עבודה. פרץ ובנו צדוק, קמו מן השולחן, הם נטלו את שני התיקים ופסעו אל פתח הדירה, פרץ נתן מבט אחרון בדירה עלובה, אחז ביד בנו וירד מן הבניין. "שנל שנל, א פלוכטן יודן" צרח חייל מתוך רמקול. שורות שורות הלכו יהודים ברחוב, ופניהם לרחבת תחנת הרכבת. ההלם, האימה וחוסר הוודאות ניכרו בפניהם. חיילים-קלגסים גרמניים עמדו והובילו את הטור, מידי פעם הצליפו ללא רחם באנשים כושלים. יריות נשמעו על ימין ועל שמאל.צריחות בגרמנית היסטרית. בכי תינוקות וילדים. קרונות בקר ארוכים עמדו לאורך הרציף, מחכים לקלוט את המטען האנושי הרב שזרם אל תוך הרחבה. פרץ ובנו נדחקו אל אחד מקרונות הבקר. הקרון נסגר, הרכבת החלה לנסוע ופניה מועדות לכיוון לא ידוע. לילה ירד על פני תבל העשנה מן המלחמה הארורה. רוב הזמן שתק פרץ, אך משהו כרסם בו פרץ החל לשחזר בלבו את מאורעות אותו לילה של חודש אב לפני כשבע עשרה שנים, הוא החליט לשבור שתיקה של שבע עשרה שנה, פנה אל בנו ואמר: "זו ההזדמנות לספר לך את המאורע של חיי, חוייה שעברתי בירושלים, בארץ ישראל לפני שבע עשרה שנים" הוא סיפר לבנו על השיטוט הלילי והמיסתורי במנהרות הר הבית, ואחר בסוף סיפורו אמר: "ראיתי אותו" "את מה ראית" שאל צדוק "את ארון הברית, בכבודו ובעצמו עשוי עצי שיטים, ושני כרובים עליו - זה מול זה, הוא שעמד על הבמה המוגבהת !" "לא יאומן" לחש צדוק המום "וראיתי את תוכו" "ומה היה בפנים?" פרץ הצטמרר ואחר אמר בקול שבור: "אישית, לא אוכל לומר לך, וגם נרדמתי אחר כך, אבל אתה כבר יודע מן התורה, מה היה בתוכו" "לוחות הברית" מלמל צדוק כלא מאמין הרכבת השתקשקה עוד כמה שעות, הנוסעים צמאו למים, החום והמחנק על אף הלילה, החלישו והתישו את יושבי הקרון, מקום על יד החלון הצר והמוגבה-מקור האוויר היחיד- היה בלתי אפשרי. "אני רואה ארובות מרחוק" צעק אחד האנשים המילה "ארובות" הדליקה ניצוץ במוחו של פרץ, נבואת השואה והחורבן שנסתתרה ממנו באותו ליל חיזיון, חזרה אליו בשנייה אחת !!! היא הצטרפה אל מכלול התמונות הנבואיות שראה באותו לילה, עתה הבין את הדברים לאשורם בתמונה רחבה. הוא הביט בבנו ואחר פתח ואמר: "בני, קפוץ מן הקרון, קפוץ מן החלון, לך יש סיכוי" "אני מפחד" לחש צדוק פרץ הוציא מכיס בגדו הפנימי דבר כלשהוא עטוף בבד ואמר בלחישה: "חותמו של כהן גדול, מאותו הלילה, הוא יגן עליך בכל אשר תלך" הם התחבקו, פרץ לחש ברכה חרישית באזני בנו והוא נדחק אל החלון, צדוק טיפס מעלה בעזרת אנשים טובים מן הקרון וכשהאטה הרכבת הלילית באחד מן הסיבובים, דחק את עצמו בין התיל וקפץ החוצה. פרץ נשאר לבדו, משנן בלבו את מה שאמר בעל הזקן באותו ליל: "ראית את הקודש, ואינך כהן גדול, על כן, לא אוכל לעזור לך!" "מי שאינו כהן גדול וראה את הקודש מתחייב בנפשו" מלמל פרץ והוסיף: "והזר הקרב יומת" אך כשראה את התמונה האחרונה מן החיזיון, נרגע קמעא. הרכבת הארוכה ובה הנדונים למוות על דבר דתם, הוסיפה להשתקשק קילומטר אחרון לפני ארובות העשן המיתמר ועמו נשמות המעונים. קיץ אב 1945, אי שם במזרח הים התיכון: עת שחר, עת זריחה, ספינת מעפילים בלב ים חותרת מזרחה בים רוגע...הכיוון ארץ ישראל. נער שעון על הסיפון מביט בכיסופים אל המקום ההוא שבו ידע מנוחה. תלתליו השחורים של הנער התנפנפו ברוח, בידו החזיק כפתור מתכת דמוי מטבע כקמע מגן מפני הרעות, הוא הביט בו בעיניים חולמניות: חותמו של כהן גדול, אותו אדם הלבוש בגדי לבן, בעל זקן לבן כשלג ועיניים בוערות כפני נער, כפני מלמד בחדר, כפני זה שנתגלה בפני אביו באותו ליל אב על המתכת הוטבע חותם באותיות עבריות עתיקות, שמו של כהן גדול: "צדוק" כשמו