כבר נטו צללי ערב, וסומק רך עלה ברקיע, נראה ואינו נראה, כמו נתבייש להעיז פניו באדמימותו. זה מכבר נתלבשה הבריאה בהוד השמור לשעה זו מששת ימי בראשית, ולא כבגדי המלך החדשים אשר אינם, ותאמר הנה הם, אלא הנה הם, ותאמר אינם. חסידים ואנשי מעשה ממהרים, רחוצים והדורי לבוש, להיות מעשרה ראשונים ולהזמין השכינה אל מעונה. וכמעט שאומר אני, כי מי שלא ראה נהרת פניהם בשעה זו לא ראה שמחה מימיו. תחת ידיהם מוצנע אותו הספר אשר כה נשתוקקו לרוות אורו בימי המעשה, ודומה כי אף הוא נשתוקק לא פחות להיטיב ללומדיו, אך ברית שבשתיקה היא ביניהם כי רק בהארת השבת יספגו הדברים בעמקי הנפש, ולא כדיו הנעלמת המרפרפת על מפתן הנפש ואף רושם קלוש אינה מותירה לרפואה. ועוד, אינו דומה הטועם דבש לחיות נפשו לאותו גרגרן המכלה צנצנתו, וכבר אמר החכם מכל אדם - 'דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאות'. ישב ר' שלמה בקרן זווית, נתנועע בתשוקה עליונה והחל לומד 'נעם אלימלך' בניגון ערב - יש יאמרו זמר ממש - שכן כך יאה לה למלכה, שיהיו מנגנים לפניה, כחושק אל חשוקתו הבאה מרחוק היודע כי תחוורנה מילותיו אם לא שיעטרן בניגון המרחיב את הלב. משהגיע הציבור ל'ידיד נפש' היה ר' שלמה מזדעזע בכל אבריו ועיניו זולגות דמעות. תאמרו דמעות של צער אלו, על כי היה ידידנו למוד סבל, ולא זכה להיות מאוכלי שולחן המלך, ומשזכה - בכה, אומר לכם, ייתכן, אולם פעם סח לי מוט'ל הזקן שלחש לו ר' שלמה כי שיר זה נחצב מנפש לוהטת באהבת ה' שזכתה לרוח הקודש, ומששאלו מנין לו, שתק והשפיל מבטו. כה קשה היה לו לעזוב את בית הכנסת עד שהיה קד קידה אחרונה ונפרד. על דרך משל נאמר כי כשם שלרשעים קשה לעזוב עוה"ז - וכבר נמשלו לקוצים הנתלשים מן הצמר - נתקשה ידידנו לעזוב מעין עוה"ב. ואם תשאלו, הלא זיכנו האל ביממה תמימה ולא בשעה קלה בלבד, ושעת רעוא דרעוין עודנה לפנינו, ומה לו לר' שלמה שנצטער כל כך? ובכן, שמעו ידידי, לא יהא צערו של ר' שלמה כצער רוב בני אדם, שהם מצטערים בדברי שטות והוא מצטער בדברים של טעם, אך על כל פנים, אין אנו פטורים מלנסות ולהתבשם מעדינות נפשו ואולי נזכה אף אנו. היה מהלך בקרב חבריו אל ביתו והיו הללו משוחחים על הא ועל דא, מצחקקים, עוקצים, סובבים סחור סחור ואל חוף מבטחים לא יגיעו. בצר לו החל אף ר' שלמה, כאותו ברזל מלובן המוטל באחת למים צוננים, מספר במילי דשטותא אשר לא יעלו וכן יורידו, ואף כי היה לבו נוקפו לא ידע מה יעשה. הן כך היא דרכו של עולם - משדועכת אש נעורים תרה לה אחר פתילה נאה להיאחז בה, ומשלא מצאה הרי היא כבה. ור' שלמה, אמנם לא מלמדני העיר היה, אך אש התורה בערה בו, אף כי סבבוהו נרות כבויים. אכן, לא העלתה שלהבתה בשכנותיה, אך לא למיעוט כוחה, כי אם לרוע מזגן. הללו, אדישות של שחץ היתה בהם, וכסבורים היו כי חיים הם עד כי אין חי מהם, ואיכה יטעה המת לומר כי חי הוא, זאת לא ידעתי. אותם שנשתמרה בהם לחלוחית מגירסא דינקותא, בטופח על מנת להטפיח, ירו בה חיצי עצמה במדרש ליצנותם המפולפל, ואף כי קולמוסי מהסס בפירסום הבליהם, מכל מקום אטעימכם מעט מרקב זה: '"אחרי ה' אלוקיכם תלכו" - וכי אפשר לב"ו להידבק בשכינה? אמנם כן! מה הוא אדיש אף אתה אדיש'. היו שהרקיעו שחקים בחוצפתם לומר - 'הלא פסוק מפורש הוא? "הן האדם היה כאחד ממנו"!'. כך נסתתרו עלובי החיים מאחורי חיוכם הלגלגני והמדושן, המרפד בנוחות משכרת, או שמא משקרת, את ארס יאושם הממכר. אולם לא לנגע זה היה ר' שלמה מתמיה, שהם דרכם בכך, ואין איש משגיח בם, אולם מה יענו למדני העיר אחריו? הן לא בחולשת מידותם יתלה ההמון, כי אם באמיתת דרכיהם, ומי מריבה יוכיחו, שלא היה למשה לכעוס על העם הצמא למים, והקפיד עליו ה', שלא יסבור העם כי חרה אפו ויתחלל שמו הגדול. אף אלו אורייתא יבשתא נתגלגלה בלשונם, ולבד מה שנתענגו בחריפות השכל לא מצאת בהם ניחוח של תורה המבשם חדרי הלב באהבתה, רק כאותם אצילים שלא יאה להם לטנף עצמם בגילולי ההמון. עם דמדומי שחר יצא ר' שלמה לדרכו. זה שנים שהוא נוהג מדי ר"ח אלול לעלות אל ההר המשקיף אל פני העיר ולחשב חשבון נפשו עד ערוב היום. כל מה שהיה עולה היה שאון העיר המתנערת משנתה הולך ונחלש עד שנדם. מתוך ערפילי הבוקר החלה דמותה להתבהר. שמלה לבנה ופשוטה עיטרה את גופה העדין, פניה חלקים ולבנבנים היו כמו לא ראו אור שמש מעולם, עיניה ברקו בתום שלא נסתאב עדיין באגד החברתי ומבטן נטול הבושה סקר בחטף את האורח. ניטע ר' שלמה על עמדו כשתיל בגומה, והיה ממלמל - 'שרהל'ה, שרהל'ה שלי, אנא אל תלכי'. הביטה בו בתימהון, נתפחדה והלכה לה. משנפטרה שרהל'ה, בתו היחידה, היו אנשי העיר מרננים אחר מידותיו של הקב"ה, אשר קטף שושן צחור זה ביסורי גסיסה אכזריים הממרקים את הממורק - קטנה זו שלא טעמה טעם חטא וטוב לבה הבהיק למרחוק. לא אכחד מכם, אף ר' שלמה שאל לא פעם איה גבורותיו, אך מה רב המרחק בין דוד המלך השואל במר לבו - "הלא אתה אלוקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו?" לבר-כוזיבא שזנח את סימן השאלה וחרת על דגלו 'לא תסעוד - ולא תסכיף'. ר' שלמה מתייסר היה בכף הקלע בעוה"ז כדרכם של צדיקים, שתחילת דרכם קוצים. שנים נשא בדממה סבלו, ועתה, מול יופיו של יום חדש החוזר וזורח זה אלפי שנים, פרץ בבכי עצור, כאדם הבוש בבכיו המופלג מאפיפת הבנאליות היומיומית, אולם עד מהרה נעשה בכיו כמעין המתגבר, והיו מלאכים שותים דמעותיו המלוחות ונעשה להם נס וריוו צמאונם. בבחרותו היה משלה את עצמו כי הנה עוד מעט יזכה לישוב הדעת המיוחל, אולם משבושש זה לבוא, אזר כלי זינו, נכון להילחם עד מוות. אנשי רוח הזוכים להתחדשות מתמדת, חשב, לא יבינו טלטלה זו בין יאוש לתקוה, בין מעגל אטום לקו פורץ גבולות, בין הבהיה האפאטית המנוונת באפרוריתה להצצה המופלאה הלוחכת לסתרי האינסוף. היטב זכר דברי ה'נעם אלימלך' לפרשת 'אמור', להזהיר הגדולים על הקטנים, אולם מסך עב חצץ בין זוהר הרגעים הגדולים לעמימות החול המפורד לאלפי גרגרים קטנים, כמו בין השכל התם כפרה אדומה לנפש השסועה באין מזור לדכאותה. תפילת נעילה עמדה להתחיל מיד אחרי דרשת הרב. חבושים עטופי ציפורן ריחני עברו מיד ליד, מפייסים את הנשמה המבקשת לנצל הזדמנות נדירה ולפרוח כמלאך. חרדת קודש ריחפה בחלל, ברת מישוש כחושך מצרים. הנפשות היו עתה רכות כחימר, ומי חכם וישכיל לפסלן בנאומו.צעדיו המדודים נשתלבו בהלמות לבו למקצב פראי ובלתי נשלט בשעה שהחל לנוע מאחורי ביה"כ אל הבמה, ומבטים שואלים מלווים אותו. לא איש דברים היה. פעם במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, קם לומר רעיון פשוט שמצא ב'צאינה וראינה' והלבין פני עצמו ברבים בגמגום ארוך ומתיש. עמד הגבאי לעצור בעדו מפני כבוד הרב והציבור, אולם הרב הניד בראשו לשלילה, והשיבו למקומו. נשק ר' שלמה לארון הקודש, הפך פניו אל הקהל, סקר פניהם והמתין. אף אני הייתי שם, וראיתי אור רך וקסום אשר נגה בפנים עייפות והשיב את עלומיהם לרגע שלא יחזור. משצלחה עליו הרוח היה מתדבר והולך כל אותה שעה, ונסך האל במילותיו הפשוטות הילה של אמת טהורה, והיו מתדפקות על דלתי הלב בחומן, עד שבא המלאך ונשק לו בפיו ונפל מתעלף תחת משאו. אף כי לא נדוהו רשמית איש לא בא עמו בדברים מאותו היום ואילך. לא שהיו כועסים חלילה, או נעלבים, ולוואי, רק מנידים היו בראשם לאותו מוזר שנטרפה עליו דעתו מרוב אומללותו, וכאומרים 'מי יתן מותו מחייו'. אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהם לברכה נתכוונו, ור' שלמה נובל היה מיום ליום עד שמת בצערו. עמדו עשרה אנשים על קברו, אמרו קדיש חפוז, הספד קצר ולקוני ובקשת מחילה - הכל לפי התקנון - ומיהרו לבתיהם, להכין עצמם לקראת השבת. רק מוט'ל הזקן לבדו נטל כנורו לכבוד ר' שלמה, ונמלא חלל בית הקברות ניגון נעים שלא שמעתו אוזן מעולם, ויפעת צליליו קורעת רקיע אחר רקיע עד כסא הכבוד. ולא פסקה נגינתו עד נטו צללי ערב וסומק רך עלה ברקיע, נראה ואינו נראה, כמו נתבייש להעיז פניו באדמימותו....