הכנר הוירטואוז מאחד באישיותו שני הפכים. מחד, רפיון גופני ונירוונה נפשית, שמאפשרים את התנועה החלקה והמשומנת על פני המיתרים. בלא עדן התנועה הלוליינית האצילית, תחרוק הקשת ותרעד בעצבנות עלפני המיתרים, ותפיק צליל נוקשה, מתכתי וצורמני, כבּוּר צעקני, נטול-חן וענווה. מאידך,תוקף ועיזוז דורכים את קשתו בביטחון עלי-מיתר, והוא מטיל עליהם בתקיפות את משקל ידו, בין אם התנועה חדה ומהירה, ובין אם איטית ומתחנחנת. התלהבותו שומרת על גחלת הצליל שלא תכבה, ומעניקה לו חיים וגוון, וכמו בסיפור מעשייה מפותלת ומרתקת שעוד לא נודע כמותה, הוא מושך אליו את השומעים בכריזמה מהפנטת, ומזמין אותם להצצה אינטימית בנבכי נפשו. וכן ראוי לו לכל אדם אציל-נפש, שלא יהיו הילוכו המתון ונעימות סברו,מונעים בעד פרץ השפע להצית את נפשו בארוס המייסרו ומענגו עד כלות-הנפש.