רגשות אשם, ייסורי מצפון, כפרה ואולי גם מחילה. לי התיישבה ליד המחשב וחשבה מה היא תכתוב על ייסורי מצפונה, הן יום כיפור חלף עבר והיא צמה ביום זה. גם אם חטאה, הרי בכך שצמה כיפרה על חטאיה ונשארה צֵחֲה ובָּרֵת לְבָב. אינה בטוחה כלל שחטאה, אבל אולי כן. הרי אין איש שלא חוטא הן אדם הוא רק אדם ולא מלאך. אולי נהגה בגבהות לב, או שמא חטאה בלזות שפתיים וריכלה על פלוני או הוציאה דיבתו רעה של אלמוני. ניסתה לפשפש במעשיה בשנה החולפת ולבוחנם ולא העלתה בחכתה מעשה שעלול להחשב בעיניה לחטא, אך יתכן כי עיניה לוטו בערפל וכוסו בקטרקט. פתאום נזכרה באחייניתה החרדית אשר שאלה אותה: "למה את לא חוזרת בתשובה, אפילו אורי זוהר חזר בתשובה?" והיא השיבה: לו הייתי עושה כל כך הרבה חטאים כאורי זוהר כל הים לא היה מספיק כדי שאטבול בו ואטהר. האם בתשובתה חטאה בגבהות לב או שמא בלזות שפתיים, "בהושענא רבה" עליה להיענש בחבטות זרדי ערבה על גבה – טרם תסתיים החתימה על פסק דינה? הסירה את ידיה מהמקלדת ונשכבה לנוח. טרם עצמה את עיניה הביטה בתמונת אימא זכרה לברכה ושאלה את עצמה כיצד היא הייתה מגיבה על דבריה? אך אמא רק מחייכת. משהקיצה משנתה החלה להקליד את חלומותיה כפי שזכרה אותם ולא דווקא לפי סדר חלימתם. בחלום אחד קבוצת חברות והיא בתוכן המסיימת את יום לימודיהן בבית הספר "היסודי" יורדות זוגות, זוגות, במדרגות אשר קצה אחד שלהן נוגע בחנות המכולת הנמצאת סמוך לבית הספר והקצה השני נושק למדרכה של רחוב ארלוזורוב ברמת –גן. כאשר הגיעו הבנות למדרכה שֹרכו רגליהן אט, אט עד אשר נעצרו ליד בית קטן לבן ותריסי העץ הכחולים פתוחים לצדי החלונות. בבית פנימה ישבו זוג קשישים ליד שולחן חום ואכלו את ארוחת הצהרים . היא –מטפחת ראש לבנה לראשה וקצותיה קשורים סמוך לצווארה, הוא – חבוש כיפה שחורה גדולה לראשו. קבוצת הבנות (ולי ביניהן) עצרה מול הבית, התחילו לצעוק בקולי קולות. להעליב ולגדף את הזקנים בעברית ובאידיש ולידות אבנים. הזקנה יצאה, מטאטא קש גדול בידה והיא הניפה אותו כמגרשת זבובים מול הבנות וצעקה קישטה, קישטה. הבנות נבהלו, אחוזות פחד ברחו ורצו במהירות עד "כופר הישוב". חלום אחר. קיוסק בית הספר בשעת ההפסקה הגדולה. זוג אנשים קשיי יום עומדים ומוכרים משקאות קלים לתלמידים. אחד, אחד, לפי תור. בקבוק צוף מתוק כדבש, כוס גזוז חמוץ מתוק, לשני תלמידים שתי כּוֹסוֹת סוֹדה המלאות רק בחלקן, עד הקו העליון שנמצא קצת למטה משפת הכוס. לפתע ניגשת קבוצת בנים, (אנחנו הבנות מתגודדות מאחור) ובקול רועם שואלים: "אדון רפפורט כמה עולה גזוז בחצי גרוש ? " "הזקן", פניו מאדימות מכעס, נועץ מבט חודר בנער "התורן" ושותק. ההפסקה הסתימה, התלמידים חזרו לכיתות וזוג המוכרים עמדו וספרו את המטבעות – פדיון יומם שקיבלו וספגו יחד עם עלבונם הצורב. חלום נוסף. המקום צומת הרחובות סירקין ומודיעין על גבול רמת-גן גבעתיים. קבוצת ילדים מתגודדת ליד גדר השכונה בצל עצי הגרביאלה הענקיים , (חלקם ילדי שכונתה "מעונות פועלים" וחלקם מהרחובות הסמוכים.) אחד הילדים הציע למתוח ולהבהיל עוברים ושבים על ידי משחק "העכבר." אספו סמרטוטים ונייר עיתונים. גיבבו הכל יחד, עטפו בסמרטוט גדול אשר היה חתיכת סדין לבן משומש, בָּלוּי, קָרוּעַ. את חבילת "העכבר" גלגלו וקשרו בקצוות של שני חבלים, כאשר סיימו את המלאכה הניחו את "היצירה" בשולי הכביש. הילדים נחלקו לשתי קבוצות, כל קבוצה נעמדה ליד קצה אחד של החבל. בראותם עובר אורח מתקרב הרימו ומתחו את החבל, צעקו: עכבר, עכבר, האיש נבהל, נפל ונחבל. הילדים הרפו ידיהם מהחבל, רצו אליו, ובהיתממות מוחלטת שאלו לשלומו והציעו את עזרתם. כך חזרו על "התרגיל" עוד ועוד פעמים והפילו בפח, הרבה "קורבנות" מסכנים. לי סיימה להקליד את החלומות, ישבה וחשבה, מה השפיע עליה כֹּה חזק והביא אותה לחלום את החלומות האלה. אולי זה שהיא פרשה מעבודתה ואינה כבר בחורה צעירה, או שמא אלה ימי החגים בהם אנו נמצאים, המכונים גם "ימים נוראים," ימי חשבון נפש. הרהרה ופשפשה בתוך מהותה, עד שהבינה כי זכרונות ילדותה המעורפלים הם אלה שהשפיעו על חלומותיה. רגשי אשם וחרטה הציפו אותה על תעלולי הילדות בהם הייתה מעורבת. חשבה כיצד היו נראים הדברים לו היום ילדים היו כך מתעללים חלילה בה, בבני משפחתה, בחבריה, או חלילה בהוריה הקשישים. היא רצתה בכֹל מאודה לבקש סליחה מאותם קורבנות תעלולים, אך איש לא נותר– חבל.