הבחור שם שלושה דפים במעטפה, אך לפני שסגר את המעטפה,חשב לשנייה, אחר כתב מספר מילים בכתב ידו, בשפה האנגלית: "תאריך: חודש אוגוסט שנת 1939. סלוניקי, יוון. גולדי היקרה, שלום וברכה, אני יודע שזהו יום הולדתך, כיום, עקב המלחמה העומדת בפתח, המצוקה הכלכלית רבה ואיני יודע מה לשלוח לך ליום הולדתך התשעה עשר, על כן אני שולח לך משהו מתוך לבי, ששה שירים שכתבתי, בלשון אבותיי. אני מעתיק אותם במיוחד בשבילך, אני מקדיש לך אותם באהבה, אם יקרה לי משהו בעתיד הלא ידוע, הרי שזהו זיכרון ממני, חלק מחיי שנשאר בידייך למזכרת, אם תוכלי תרגמי אותם,עשי בהם כרצונך" הבחור, ליאון שמו, הדביק את המעטפה בשפתיה, אחר רשם את כתובת היעד: "גולדי רוזנשטיין, ממפיס, טנסי, ארצות הברית" אחר נפנה ורשם את כתובתו בצדה האחר של המעטפה: "ליאון ונטורה, רחוב סופיה, סלוניקי, יוון" הוא הדביק מספר בולים, פסע לתיבת הדואר בקצה הרחוב ושלשל את המעטפה. -------------- --------------- --------- בחור רחב כתפיים, שחור שיער ובעל עיני ברק שחורות היה ליאון, אוהב ים ונמל כמו אביו שעבד שם וכמו סבו. נמל סלוניקי היה נמל יהודי עד לפני דור או שניים, הנמל שבת מידי שבת בשבתו בשל שביתת עובדיו היהודים. צרפתית למד ליאון בבית הספר אליאנס מפי המורה ז'ורז נקש.אנגלית למד בקונסוליה הבריטית ושירה החל לכתוב כמה חדשים לפני בר המצווה, עת חיבר את דרשת הבר מצווה במו ידיו ושילב אותה בשירת לדינו. בגמר לימודיהם קיבלו התלמידים מן המורה מתנה: רשימת חברים לעט, דוברי צרפתית ואנגלית מרחבי העולם אשר מעוניינים להתכתב עם חברים מעבר לים. ליאון קיבל שני שמות בפתקה: אחד מהם היה שמה של גולדי רוזנשטיין, בת השבע עשרה,ממש כגילו אז, השם בעל הצליל היהודי האידישאי, לכד את עינו של ליאון והוא החליט לכתוב לה, באנגלית שאותה למד בכוחות עצמו. גולדי שקיבלה את הפנייה מליאון שמחה על כך שאדם נחמד מארץ מעניינת כמו יוון כותב לה ומזמין אותה להתכתב עמו, גולדי כשמה הייתה בחורה חייכנית בעלת תלתלי זהב ממשפחה יהודית מסורתית, אביה היה בעליה של חנות טכסטיל קטנה והיא, לאחר תום לימודיה, סייעה בעסק זה ששכן סמוך לגדת נהר המיסיסיפי. עד למשלוח השירים התכתבו ליאון וגולדי במשך שנתיים, המכתבים היו מגיעים בתדירות של חודשיים לערך משום שנשלחו בדרך הים. גולדי סיפרה לליאון על נהר המיסיסיפי, על שירת הבלוז של השחורים ועל הספינות הגדולות החוצות את הנהר בדרכן דרומה לניו אורלינס. ליאון סיפר לה על נמל סלוניקי, על שירת הלאדינו בבתי הכנסת, בבית הקפה "צדיקי גזוז" ועל הספינות הגדולות העושות דרכן מצריימה או מערבה.. --------------- ---------------- --------- גולדי פתחה את המעטפה העבה, היא שלתה מתוכה את המכתב וקראה אותו, אחר חייכה ושלתה את שלשת הדפים שליוו את המכתב, שני שירים בכל דף, טורים סדורים של אותיות בכתב לטיני . בשוליים עוטרו הדפים בפרחים ובסלסולים שונים משום שהיו דפי מכתביות שליאון רכש בחנות כלי הכתיבה של ארואסטי. גולדי אבדה עצות לנוכח המתנה הבלתי שגרתית, את האותיות הלטיניות שהרכיבו את השירים ידעה לקרוא, אך כמובן שלא הבינה את משמעות המילים הזרות שנשמעו לה כמו ספרדית, אך ספרדית לא ידעה כמובן, ולדינו כל שכן... היא כתבה מכתב תודה מנומס לליאון והודתה לו על המתנה המיוחדת ואיחולי ברכה למשפחתו, אחר שמה את הדפים בספר גיאוגרפיה ישן שהיה מונח בארון הספרים שלה. אט אט נשכח דבר המתנה מלבה... שנתיים חלפו, הם המשיכו להתכתב, עד שקשר המכתבים נותק בעקבות כניסת ארצות הברית למלחמה נגד גרמניה בשנת 1942. במכתב האחרון סיפר לה ליאון (בשל הצנזורה) כי מצבה הכלכלי של משפחתו הולך ומידרדר בשל הכיבוש הגרמני, הם הועברו לשכונת עוני, והוא מועסק בעבודות פיזיות קשות בסביבות סלוניקי. ---------------------- ------------------------------ מלחמת העולם השנייה הסתיימה, בשנות המלחמה הועסקה גולדי במפעלי תעשייה והמזון, משום שהגברים נשלחו למלחמה והן כאמור נקראו אל דגל התעשייה. היא לא ידעה דבר על גורלו של ליאון ונטורה, זאת משום שקשר הדואר נותק כאמור. בסוף המלחמה ובייחוד לאחריה, זרמו לארה"ב, ידיעות רבות ורעות על גורל יהודי אירופה והשמדתם על ידי הנאצים באופן שיטתי. גולדי נתקלה בפליטים מספר, ושאלה אותם על גורל יהודי סלוניקי. מהם נודע לה בצורה שטחית כי יהודי סלוניקי נשלחו באמצע שנת 1943 למחנות ההשמדה באושוויץ בירקנאו ומהם לא שרדו אלא מעטים. אז נזכרה לפתע במכתב ובמתנה ששלח לה ליאון עם פרוץ מלחמת העולם. היא לא ידעה בדיוק היכן שמה את המעטפה של ליאון, היא בדקה את ארון הספרים המאובק, ספר אחר ספר עד שמצאה את המעטפה בתוך ספר גיאוגרפיה ישן. שלשת הדפים שוב ניצבו מול עיניה, היא נטלה את המכתב הנלווה לאחר שקראה את השורות הבאות מחתה דמעה מעינה: "אם יקרה לי משהו בעתיד הלא ידוע, הרי שזהו זיכרון ממני, חלק מחיי שנשאר בידייך למזכרת, אם תוכלי תרגמי אותם" היא חשבה לרגע ומיד הלכה אל חנות הטבק של ארמנדו הקובני, בקצה השכונה, ארמנדו עמד על סולם ועסק בסידור הסחורה ותיבות הסחורה בחנותו כשלפתע נכנסה גולדי אל החנות, פעמון הדלת צלצל והוא ירד מן הסולם וניגש אל הדלפק: "כן סניוריטה" פנה בחיוך כששפמו המשוח רוטט. היא סיפרה לו את הסיפור והוסיפה: "תוכל לומר מה כתוב כאן בדפים?" ארמנדו חבש את משקפיו, עבר על הדפים, הרהר ואחר אמר: "זו ספרדית עתיקה עם כמה מילים לא מובנות, זו קסטיליאנית שדיברו המלכים הקתולים -פרדיננד ואיזבלה,האמא של הספרדית המודרנית, לא הרבה מדברים בה כיום" "מי יוכל לתרגם לי את זה" תהתה "מה שאני מציע, תשלחי את השירים והסיפור בתוספת מכתב אל העיתונים הגדולים של ארצות הברית, אני מריח כאן סקופ, סיפור גדול!" הוסיף -------------------- ---------------------------- "אדוני העורך" פרץ הכתב רוי שאנון בהתלהבות אירית טיפוסית למשרדו המרוהט של עורך "ניו יורק טיימס": "תראה מה שלחו לי מממפיס, הרי זה פיצוץ של סיפור!" העורך הרכיב את משקפי הקריאה ועבר על המכתב, אחר עבר על העותקים המצולמים של השירים: "שאנון, זהו אכן סיפור שיכול למכור טוב" פלט באיפוק אחר הרים מספר טלפונים ונבח הוראות ופקודות למספר פקידים ופקידות. בסוף נזכר במשהו נוסף ופנה אל רוי: "תשיג לי את רבאיי סלומו אנג'ל מהקהילה היהודית ספרדית, אבל דחוף" הכתבה התנוססה במוספי הפנים, אך הקדמה לה, פורסמה בכותרת העיתון בשם : "חלק מחיי נשאר בידך" בלעדי, קראו במוסף: שירי מתנה שנשלחו לפני פרוץ המלחמה לנערה יהודית אמריקאית על ידי נער יווני ! נער יהודי שנעלם בשיני מכונת ההשמדה הנאצית! הדים נדירים לתרבות שלימה שנחרבה ! עמודי הפנים במוסף, הכילו את דבר הסיפור, ראיון עם גולדי רוזנשטיין ותרגום מלא של ששת השירים מלאדינו לאנגלית: שלשה מתוכם עסקו בים ובטבע והשאר באהבה ורומנטיקה. העתון פרס לו כנפיים וטס או שט מעבר לים אל אנגליה ואל צרפת ומשם לשטחי הכיבוש האמריקאי בדרום מערב גרמניה. --------------------- ---------------------------- מחנה עקורים אי שם בדרום גרמניה: אדם צעיר ישב על ספסל הצמוד לצריף, לבוש בגדים פשוטים וחולצה קצרה, מספר מקועקע נראה על זרועו, גופו למוד התלאות יה שפוף, אך עיניו הבורקות הביטו אל מעבר לאופק. בזכרונו מנה את שעבר בשנות המלחמה: רכבות, מחנה ההשמדה, הסלקציה, עבודות הפרך, רכבות וגרמניה -תחנה סופית. חייל אמריקאישחור עור, קרב אל הבחור, בידו היה עתון מגולגל, הוא הביט בבחור, ליטף אותו על לחיו ופלט בהתלהבות: "תראה ונטורה, אני חושב שזה יכול לעניין אותך!" הוא הושיט לונטורה את העיתון, ונטורה הביט בכותרת, אחר עבר אל עמודי המוסף. "אדיו סנטו, סניור אל מונדו!" מלמל בהתרגשות ורעד עבר בכל גופו, אור חדש ניצת בעיניו. כתבי ה"ניו יורק טיימס" שפעלו בגרמניה שלחו לארה"ב כתבה נגדית והכותרת זעקה: "כותב שירי הלדינו, חי ושלם בגרמניה" לאחר שעבר את מדורי הגיהנום של הנאצים ומשפחתו הושמדה, ניצל המשורר האלמוני,יליד יוון בדרך נס, וכיום נמצא במחנה עקורים בדרום גרמניה. גולדי שקראה את הכתבה, התרגשה אף היא, היא לא חיכתה זמן רב ומיד כתבה לליאון מכתב ארוך, נרגש ומפורט. היא ארזה מזוודה, נסעה אל החוף המזרחי ומשם בספינה מהירה לנמל המבורג אשר בגרמניה. נסיעתה מומנה בידי הנהלת "ניו יורק טיימס" שעת אחר הצהריים, ליאון עמד בשער המחנה, לבוש היה בבגדים צנועים, מן המיטב שיכל לגייס, הוא הביט בשעון הקיר שהיה בשער.נרגש ונרעד בתוך תוכו. כתב ה"ניו יורק טיימס" רוי שאנון, עמד במרחק בטוח בכדי לסקר את המפגש המרגש. רכב צבאי עצר בשער וממנו ירדה נערה תמירה וזהובת שיער, היא ראתה את ליאון ומיד רצה אליו. והוא מצדו, רץ אליה והם התחבקו כשדמעות מציפות את עיניהם, והלב גואה מאושר בל יתואר. מחיאות כפיים רועמות נשמעו מן הקבוצה שעמדה בסמוך. ליאון מלמל: "שנים ליוותה אותי דמותך בכל אשר הלכתי" "לראות אותך סוף סוף, לאחר שחשבתי שאתה מת!" "יקירה, בחיים לא האמנתי שהשירים הפשוטים שלי יככבו יעלו לשמיים, ואני הייתי בבור הכי עמוק בעולם" "אתה יפה כמו השירים שלך" לחשה גולדי באוזנו. הם שילבו יד ביד ויצאו מן השער אל כיוון השקיעה.