יום שמח היום, זה כבר 10 שנים שאני כותב לך, כותב לעצמי. ערמת המחברות מכיתה ה' מונחות כאן בשני קרטונים על הרצפה. הקרטונים האלו, נראים כל כך תמימים למראה, נראים כאילו מישהו זרק את מחברות בית הספר היסודי שלו לקרטון במטרה להיפטר מהם. לא כך הקרטונים שלי, הקרטונים השמורים מכל משמר. לא נתתי לאף אחד להציץ אל תוך הקרטונים ובוודאי שלא לדפדף לי במחברות הנשמה. כל מחברת טומנת בחובה זיכרונות, רגשות, אהבות, אכזבות, מצוקות. כל מחברת היא שבריר מחיי, שבריר שאני אוחז בכל כוחי לעצמי ולא נותן לאף אחד להתקרב. היום דיפדפתי בגיל 13, עשיתי סקירה קצרה על הבר-מצווה, עברתי על שנת ה-16 לחיי. מה אני אגיד לך? אנחה של נחת מהולה בעצב מתובל עם הרבה דמעות נפלטה מפי. כל השנים הללו, כל הדפים בהם הדיו נמרח לאורך הדף בגלל הדמעות, הדפים עם הלבבות והחיצים, הדפים של הפעמים הראשונות, של ההתחלות החדשות. כל מילה חופנת בחיקה צרור של רגשות. כל דף מעלה בי זיכרונות. אני זוכר את העמוד הראשון, התחלתי כמו בסרטים עם "יומני היקר", כתבתי שורה אחת, והרגשתי מטופש, מין הרגשה כזו של 'למי לעזאזל אני כותב?', וסגרתי בעצבנות את המחברת, אני זוכר שהלכתי לאכול משהו ויחד עם האוכל באה לי התובנה שאני כותב לעצמי, כותב על היום שעבר עלי, כותב על הרגשות שלי, כותב לאלוקים. אני זוכר שהלכתי חזרה למחברת, פתחתי אותה, והמשכתי מאותה נקודה בה התעצבנתי על עצמי שאני כותב לעצמי, כתבתי למחברת על הרגשות הללו של לכתוב לעצמך, של 'מה המטרה בכתיבה?', הייתי כותב כל יום כמה שורות, נסוג אחור, וחוזר לכתוב. השבוע נולד יואב, כבר כתבתי את כל תיאור הברית וההתרגשות לפני חמישה דפים. אני חושב שאני סוגר מעגל, מילד שכותב לעצמו- הפכתי לאבא, שבקרוב בנו יכתוב לעצמו.. חתיכת תקופה עברנו יחד, אני ואתה.. כלומר- אני ואני עם המחברת שלי.. ועכשיו מה? -נגמר. אני יושב בבית של ההורים, מול אותו שולחן כתיבה בו רשמתי במחברת בפעם הראשונה, כשבין משפט למשפט אני זורק לאח עוד מחברת מהקרטון. קשים עלי כל הזיכרונות, עכשיו כשיואבי נכנס לי לחיים, אני מרגיש שזו הזדמנות להתחלה חדשה, למציאות חדשה. הרעש של הנייר שנשרף, של הדפים המשחירים. נדמה שאני שומע את הזיכרונות זועקים אליי מן האח- צועקים לי מין תחינות שאוציא אותם. אני מרגיש שכבר הוצאתי. עכשיו הזמן להפטר, לשכוח. מהקרטון הראשון נשאר רק קרטון, בלי כל המחברות שבתוכו- מהם נשאר רק אפר. אבל את הדף הזה אשמור, במגירה, עמוק עמוק, שביום מן הימים, אראה ליואבי את הדף הזה, ואספר לו לפני השינה על ילד אחד, שכתב לו יומן, שחלם. שחולם.