יֹונִים יום חמישי בבוקר, אני בקושי רב קמה. נראית נורא. פנים נפוחות, עיניים טרוטות אחרי לילה ללא שינה, ניגשת לטלפון ומטלפנת למרפאה. אחרי ניסיונות חוזרים ונִשְנִים נשמע קול מעברו השני של הקו: "קופת חולים דרום שלום כאן מערכת חִיוּג אוטומטית לדוקטור חייג 1 לאחיות חייג 2 למזכירות חייג 3". אני מחייגת 3. קול אישה עונה "קופת חולים שלום מה אפשר לעזור"? אני מבקשת תור לדוקטור –עניתי. "מספר זהות בבקשה"-חוזר אליי הקול החי ואני מקריאה את מספר תעודת הזהות שלי. "לאה,? "שואל-עונה הקול. וכאילו לא מחכה לתשובה ממשיך "יש לך תור ליום שני באחת עשרה ורבע." אני לא יכולה לחכות, לא ישנתי כל הלילה, כל הגוף מגרד לי, עניתי. "אז למה את לא אומרת מהתחלה ?" שואל הקול ושוב לא מחכה לתשובה וממשיך "תבואי היום בשתיים-עשרה הרופאה תקבל אותך בסוף היום –דיברתי אתה" סיכם הקול בטון רך את המשא ומתן. "תודה"-עניתי ונכנסתי להתקלח. המים הפושרים-כמעט קרים היורדים ושוטפים אותי כאילו כיבו את אש "הגרדת שאחזה בכל גופי. "לפחות שלא יגרד לי ולא אהיה כמו משוגעת בקופת חולים" –חשבתי. חצי שעה –שעה אחרי המקלחת חזר הגירוד. "אני צריכה לשבת ככה במקלחת כל הבוקר המים ירדו וישטפו אותי כל הזמן אחרת אני אשתגע," חשבתי לעצמי. אבל מחשבה זו בלבד כמעט טרפה את דעתי. "הרבצתי" מקלחת מהירה, עוֹרי נרגע. התלבשתי ויצאתי לקופת חולים. הגעתי למרפאה, ניגשתי לראות אם שמי מופיע ברשימת התורים שעל דלת הרופאה. אכן השם הוסף בכתב יד בתחתית הרשימה. נותרו עוד שלשה אנשים לפניי. הוצאתי את העיתון מהתיק וישבתי לקרוא. רעש האנשים היושבים וּמשוחחים לידי והגירוד שחזר מנְעוּ ממני את הריכוז בקריאה, קמתי וירדתי "לתפוס תור" בבית המרקחת. "לפחות ארוויח זמן," חשבתי. משחזרתי איש לא היה מחוץ לחדר הרופאה, הגיע תורי. נקשתי על הדלת ומשנענתי ב"יבוא"-נכנסתי. לאה, מה קרה, מה הוא הדבר שכל כך דחוף, שבגללו אורלי המזכירה הכריחה אותי לקבל אותך?"-שאלה הרופאה. "גרדת, כל הגוף מגרד לי. אני משתגעת. הבוקר התקלחתי פעמיים. רק מקלחת פושרת מפסיקה את הגרוּד. אני חייבת שתתני לי משהו שירפא או לפחות ירגיע את העור" –עניתי. "הראי לי את הידיים וּפשטי את החולצה אני צריכה לבדוק גם את הגב" –אמרה הדוֹקטוֹר. עשיתי כמצוותה. היא בדקה את ידיי וגבי. "יש לך יוֹנים בבית?" שאלה. "מה עניין יוֹנים לגרדת" חשבתי לעצמי. "אני לא מגדלת יוֹנים בבית, אבל אולי בגג יש יוֹנים," עניתי. "את גרה מתחת לגג?" שאלה הרופאה. "כן" אמרתי בקיצוּר. "אז תבדקו טוב טוב את הגג, כי היוֹנים הם מקור כל הצרה" הסבירה לי הדוקטור. "על מה היא מדברת?" שאלתי את עצמי. "כל חיי אני יודעת שיונה זה סמל הטוב והטוהר. עוד בכיתה ב' למדתי ב"סִפוּרֵי המקרא" על היונה שנֹחַ שלח "לראוֹת הֲקַלוּ המים מעל פניי האדמה" והיא חזרה עם ענף עץ זית בְּפִיהָ, מאז היא סמל השלום. בתנועה השתתפנו בהפגנות "האחד במאי" עם שלט -תמונת "יונת השלום" לבנה בחזית התהלוּכה. תמיד האמנתי "שיונת השלום" הצחורה היא התקווה בשמֵי התכלת. פתאום קדרו השמיים והיוֹנים הפכו למקור הרוֹעַ והצרוֹת. איך יתכן דבר כזה? הרהרתי המוּמה מכובד המכה שנחתה עליי." "אני נותנת לך מִשְחָה שתרגיע את העור, מרחי אותה כל פעם שאת מרגישה צורך אבל עד חצי שעה לפניי המקלחת. אך כדי ש"הגרדת" תעלם לתמיד עליך לחסל את היוֹנים כי הם מביאים כינים קטנטנוֹת שמגרות את העור, הסבירה הרופאה". חזרתי הביתה מצוּיֶּדֶת במשחה המרגיעה וּבְּהוֹרָאוֹת מלחמה. הוצאתי את "הפליט" מארון השירות והתחלתי לרסס את כל קירות הבית פרט למטבח. הילדים חזרו מבית-הספר והביאו פתקים מהאחות. "אתם מתבקשים לא לשלוח את הילד לבית-הספר ללא אישור מהרופא ש"הגרדת" אינה מדבקת." "רק זה חסר לי, לא מספיק שאני "פורחת" כולי אז גם הילדים," חשבתי. "אמא הידיים מגרדות לי נורא," אמר צחי הבן הגדול תוך כדי שהוא מתגרד. "גם לי מגרד נורא בידיים" אמר אוּרי הבן הקטן והצטרף אל אחיו לטקס ההתגרדוּת. "עכשיו שניכם מִיָּד למקלחת וכאשר תצאו אמרח עליכם משחה מיוחדת שהרופאה נתנה לי. מחר יום שישי-תישארו בבית וביום ראשון נלך לרופאה שתיתן לכם אישורים לבית-הספר." "איזה כיף – חופש, לא הולכים מחר לבית הספר." צעקו משמחה השניים. שש בערב האיש חזר מוקדם מתמיד מהעבודה. "מה קרה שהקדמתָ?" שאלתי. "סתם, אסור כבר לבן-אדם לבא לבית שלו מתי שמתחשק לו-אה? מה יש זה לא הבית שלי? באתי כי בא לי. נמאס לי להיות כל היום בבית-מלאכה לבד, ממילא כמעט ואין עבודה. בנוסף אני כנראה אלרגי לאחד הבדים שעדיין לא איתרתי, או לאיזה דבק. כל היום מגרד לי הגוף אז באתי הביתה להתקלח, להחליף בגדים, לאכֹל ואחרי זה רגוּעַ אֶצֵה לביקוּרֵי בית אצל לקוחות." "שב! "ציוויתי. "אתה לא אלרגי לשוּם דבר במרפדייה, כולנו מתגרדים וזה מהיוֹנים שבגג." "אתְ השתגעתְ יוֹנים לא גורמות שום נזק, פרט לקצת רעש שהן עושות," ענה האיש. "אני לא השתגעתי, בֹא אראה לְךָ מה גורמות יוֹנים. אתה רואה את המרזב מעל החלון של הילדים? הסתכל פנימה ותגיד לי מה אתה רוֹאֶה." "אוֹי יש פה קן עם ביצה ועליה המון נקוּדות שחורות שזזות, מה זה?" אמר, שאל האיש. "אלה הן הכינים הגורמות ל"גרדת" של כולנו. אם תסתכל טוב אז תראה שְבִיל נקוּדוֹת זעירות המתקדם מהמרזב לחדר הילדים ולפינות נוספות בבית. אתה חייב מייד לחסל את הקן ולחטא את המרזב. אחרֵי זה תתקלח, תחליף בגדים ותמרח על עצמך משחה שהרופאה נתנה לי," אמרתי. "טוב, אבל אין לי לב לזרוק את הקן עם הבֵיצה מלמעלה. תביאי לי בבקשה שקית ניילון חזקה שאשים בה את הקן עם כל מה שיש בו ואוריד לחצר. אחרי זה אשפוך נפט לתוך המרזב שיחטא את המרזב" אמר האיש וּבִּצָע את אשר אמר. אֳחָרֵי שחִטֵאנוּ את הבית וּועד הבית דאג לתיקון הגג וחיטוי חזרו החיים אט, אט, למסלוּלם. רק אני המשכתי שבוּעוֹת רבים להתהלך בבית כְּשֶפָּנַי כְּלָפֵי התקרה ועֵינַי בוחנות את קירות הבית, שֶמָא אֶרְאֶה נקוּדה זעירה זזה.