הסיפור מבוסס בחלקו על מקרה אמיתי שאירע -------------------------------------------------- מיניבוס הסעה לילדים, תינוקות של בית רבן עשה את דרכו מבית הספר "בית יעקב" שבמרכז העיר, הילדים היו בדרכם מבית הספר לביתם בפרברים, אחד מהם, ילד נבון בשם איציק,ישב במושב הקדמי והביט במלווה היושב בקדמת הרכב, הוא הרהר מעט וחייך לכיוונו. שמו של המלווה היה רבי מנדל, אדם כבן שישים פלוס, קרוב יותר לשבעים, בעל קומה גבוהה, פנים חרושות קמטים ללא חתימת זקן, עיניים שראו הרבה מאוד, יותר מידי, לראשו חבש מן מגבעת לבד, אדם אדיב ועדין, די מהורהר. מנדל היה אלמן שנותר לבדו ערירי מנישואים שניים, נישואים שניים לאחר אותה מלחמה ארורה בה נספו אשתו הראשונה ושני ילדיו במחנה ההשמדה. עתה היה מביט בילדי ההסעה במבט אב ובחמלה רבה ואהבה היה מוריד אותם מן המיניבוס המסיע כשהוא מעניק לחלקם סוכרית טופי ולטיפה על הראש לפני שיפרד מהם. לאחר מכן היה גונח בשקט ונזכר בילדיו שיכלו להיות עתה בני שלושים ומשהו ולהביא לו נכדים בגילם של אלו. לאחר העבודה היה פוסע אל ביתו, בקומה השנייה, מביט אל נשרי העץ שבארון הסלון, ניגש אל המרפסת הצרה ומשקה את פרחי הפלרגוניום האדומים כדם. ----- ------------ ------ עברו כעשר שנים, איציק היה עתה לאחר צבא, וביקר מידי פעם בבית הכנסת שבו התפלל מידי פעם רבי מנדל. עתה היה רבי מנדל חולה ומרותק לביתו, סגי נהור היה כמעט לגמרי ודיבורו לואט, מידי פעם ליווה אותו איציק לאחר תפילת ערב שבת אל ביתו שהיה מרוחק מרחק עשרים דקות מבית הכנסת השכונתי -זאת, עד לפני כשנה וחצי -עת נחלש רבי מנדל. איציק נכנס לבית הכנסת כחצי שעה לפני תפילת מנחה והנה, במבוא, ראה אדם מוכר אוחז בספר תהלים, היה זה ידידו של רבי מנדל, אריק, אדם צעיר בעל מגבעת ולבוש חרדי, בחור שהתגורר בשכונה ואחר עבר לגור בירושלים. אריק הביט באיציק והנהן לשלום, אחר קרב אליו ואמר: "תרצה להרוויח מצווה?" "בוודאי, תלוי במה" השיב "בשנה שעברה" אמר אריק "לפני שעברתי לגור בירושלים, נהגתי לתקוע בשופר ולזכות את רבי מנדל, השנה, אין באפשרותי לעשות זאת, התוכל לקחת שופר ולתקוע לפני רבי מנדל בביתו?" "אוכל גם אוכל" אמר איציק והוסיף " מה סדר התקיעות?" "זה ממש לא בעיה" הפליט אריק ולקח דף נייר עליו רשם את הסדר. תפילת ראש השנה הסתיימה, איציק נטל השופר, צרר אותו בשקית בד והחיש פעמיו אל הבניין בו התגורר מנדל. רבי מנדל שהיה סגי נהור כמעט לחלוטין, זיהה את איציק בפתח הדלת, הוא הבין לשם מה בא איציק ומלמל מילות תודה, הוא היה לבוש פיג'מה והחזיק סידור בידו. איציק נטל את השופר ותקע לפי סדר התקיעות כשקול רועם וצלול, קול שמיימי ומעלה זכרונות נוהה וזועק מתוך הקרן העתיקה, קרן הדורות והזכרונות. למשמע תקיעות השופר הרמות, התחלחל מנדל וגעה בבכי, לפני עיני רוחו שבניגוד לעיני גופו ראו מצויין, נשמעו צפירות הרכבות, רכבת עמוסה קרונות הבקר הנוסעת בינות ליערות והגבעות והשדות של מזרח אירופה הדווייה,רכבת המובילה את בני קהילתו ומשפחתו אל מחנות ההשמדה, כצאן אל המשחטות כשהם דחוסים האחד אל השני וממלמלים "שמע ישראל" והנה רגע הסלקציה בין מוות לחיים,ביד בכור השטן בכבודו ובעצמו הלובש מדים והנה הוא רואה עצמו ממלמל קטע מתפילות הימים הנוראים: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, למענך אלוקים חיים" חמישים שנה חוזרים אליו ביעף על ידי קול השופר ואילו תמונות הרכבות עצרו בתחנה מסויימת ושם הסיעו אותו ברכבת זיכרון אחרת הנוסעת בכיוון ההפוך - אל התמונות מן הקהילה שבה חי, אל ראש השנה ותפילותיו : הנה החזן ההדור בבית הכנסת הישן בעיירה היהודית בינות להרים המיוערים, הנה תוקע בשופרו והוא-רבי מנדל וילדיו יושבים על ספסלי העץ הרעועים ומביטים בפליאה מחודשת על החזן הדור הזקן,בעל הקול הערב והצלול אשר הגיע מן הכרך הגדול אי שם והוא בקולו,מביע את הזעקה החנונה העולה מן התפילה: "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון... מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש..: וזו בעצם תפילה שהפכה בדיעבד לנבואת אמת. באותה שנה ארורה ורבת תלאות, לאחר כחצי שנה מראש השנה גלתה קהילתו אל גיא ההריגה, אל האש, אל החנק. איציק ראה את רבי מנדל נוהה וגועה בבכי יגונו, הוא נגע בידו ובשיא האיפוק והשליטה העצמית מלמל שלום חטוף ומילות נימוסין ביידיש רצוצה: "אבי געזונט" אחר עזב את המקום שהוא חש כי אינו יכול לעמוד בסערת הרגשות של רבי מנדל שהציפה גם אותו. לרגע חש רע, אך כשיצא אל האוויר הפתוח התאושש לרגע. בתקיעת שופר אחת הוא חש את סבלו של האיש בצל מוראות השואה..