את פוכרת ידייך
יחד הן יוצרות
בריכה.
אני מביט בהן
בפכירה יש מים:
הולכים ומתרוקנים
זליגה כלפי מטה
בפכפוך ובטפטוף
לריק
אני לעצמי אומר:
עמי תקווה כנה
כי האהבה שבך
לא תיטוף לריק
לא תיזל ותאזל
תיטוף היא לתוך
הלב הפועם
וממנו
אליי
קרוב לשבע שנים באתר "צורה" ועדיין היד (עם העט) נטויה.
נשוי ואב לשתי בנות.
עוסק בכתיבה בתור תחביב ובתור עורך ספרותי ורעיוני
לאחרונה יצא ספרי "מיתר סמוי"
[ליצירה]
כשראיתי את הקטע המטורף והציני שעשו בני המשפחה מעצמונה נזכרתי שראיתי סצנה את הסרט "הפסנתרן":
בגטו ורשה עוצרת מכונית גסטפו ליד אחד הבתים, הנוגשים שבתוכה עולים לקומה הרביעית, שם מסבה משפחה, בראש המשפחה עומד אדם נכה על כסא גלגלים, דבר ראשון הקלגסים זורקים אותו מהקומה הרביעית.
דבר שני -הם מורידים את בני המשפחה -אומרים להם לרוץ קדימה ופשוט יורים בהם -והכל בלי סיבה,ובחדוות רוע רק משום שהם יהודים.
האם תקראו כך לאחינו החיילים שמבצעים את הפקודה בחריקת שן? שבאו באיפוק,ובחיבוק?
[ליצירה]
שיר המורה על יציבות ללא אדים ואוויר, על רגל נטועה בקרקע, על שורשים במקום,באדמה ולא באוויר, בפנטזיות.
רק אל תשכחי את המעוף והדמיון תוך כדי שאת צועדת על קרקע יציבה מאוד
:-)
תגובות