בבית קראתי באנציקלופדיה על ארגנטינה, בדקתי באינטרנט. רציתי לדעת הכל על שלטון החונטות. לא הצלחתי להירדם בלילה, וכשנרדמתי, הם הופיעו מולי: קצין ס.ס., מחבל, חייל מהחונטה, מבצע פוגרום. כולם באו והתדפקו על דלתות הבית, כל אחד הציג טיעונים משלו, למה הוא הראוי ביותר לקחת אותי אל המקום הנורא ההוא, שממנו איש לא חוזר. התעוררתי שטוף זיעה קרה. אחרי הלימודים חזרתי אליה. החלטתי לאזור אומץ ועליתי קודם לשכנה. "יש לי הרבה דאגות על הראש, אני לא יכולה לטפל בה כל הזמן, תעשה לי טובה, אני צריכה להחליף חיתול עכשיו." ירדתי למטה, באכזבה, ופתחתי את הדלת. נחרדתי מכך שהדלת היתה פתוחה כל הלילה. אני צריך מפתח, האחריות היא על כתפי עכשיו, גם אם לא ארצה. נכנסתי אל הבית, איירה קפץ לעברי. *צריך לקחת אותו לטיול, לא? גם בוני מתלהב כשהוא רוצה טיול. קודם כל ניגשתי אליה. היא ישנה. שמתי לב לתמונה על השידה, שנשכחה ממני בלהט הסיפורים של אתמול, אך לא הרשיתי לעצמי להרים אותה. ניגשתי אליה, הטבתי עליה את השמיכה, הבטתי בספר הירוק והישן שלה שלא משך אותי במיוחד, ולקחתי את איירה, שממש התפקע לצאת, לטיול. זאת היתה מין בריחה. בריחה מהמבחן במתמטיקה, מהמריבות, מהתככים, מהכעס, בריחה מהצרות שלה והסבל שלה והמחלות ש ל ה, שבערב אתמול הפכו להיות גם שלי. היינו רק אני ואיירה במרחב, מטיילים לנו בשכונה על כל פרטיה, הבית הירוק והמרגלת הרוסית שהופתעה לראותי משום-מה, שנינו מחוברים אחד לשני, שנינו כואבים את סבלה של רבקה אבל בורחים ממנו, אבודים בים התחושות ורוצים כרגע רק לצוף מעליו. רציתי ללכת ולהביא את בוני, לראות אותם ביחד, אולי הם לא יריבו. לקנא בתום הכלבי הזה, שבעצם אינו תום בכלל. רציתי לעוף, להימחק, להישאר, להתפוצץ, לעזור. להבין מה לעזאזל אני עושה עם האישה הזאת. *אני בן 17 ואני לא יכול לטפל באישה חולה לבדי. *היא נפתחה בפני כמו שהיא לא נפתחה בפני איש. איירה הראה לי את זה. אני אחראי עליה. שלדינה התיישבה בספסל שישבתי עליו, מביטה באיירה שחפר בחול. בחנתי אותה, ממשיך לברוח מהמציאות, חושב על המשדרים שיש לה בבית שדרכם היא מעבירה חומר סודי לפוטין. היא היתה יפה, לא הייתי נותן לה יותר משלושים. שיער ברונטי צבוע וחלק פשוט זרם מראשה, ופניה היו מאופרות בקפידה. תמיד לבשה בגדים כהים וצנועים משהו. עיניה עניינו אותי יותר מכל, אבל תמיד הוסתרו ע"י החיץ הכהה של משקפי השמש. *אישה שחורה. בטח גם מבפנים היא כזאת. "זה הכלב שלך?" שמעתי אותה שואלת, והופתעתי מאוד. ניסיתי למצוא בקול שלה שמץ של מבטא רוסי, אך נכזבתי. איירה הביט בה, נפנף קצת בזנבו והמשיך לשחק. *הלוואי שאלי היית מתייחס ככה בפעם הראשונה, מנוול. *נו, היא מרגלת, למה שיהיה לה מבטא? "אה... לא, הוא של אישה כאן שלא יכולה להוציא אותו." "ואתה לוקח אותו לטיול?" "כן," עניתי בפשטות. "אתה צריך לשים לו רצועה, הוא מסוכן." "אני לא יודע איפה היא, והוא לא מסוכן." "איפה גרה האישה הזאת?" "מה זאת אומרת?" עניתי לה כשחשד, חלקו מעושה וחלקו אמיתי, עלה בתוכי. "מה אתה עושה אצלה?" "אני מטפל בה." "ולמה היא לא יכולה לקחת אותו לטיול?" "את מהשכונה, את צריכה לדעת." קולה עלה לפתע בשבע אוקטבות, והיא צרחה בצורה מבהילה, "אל תענה לי בצורה כזאת. אתה בכלל לא מכיר אותי, אתה לא יודע, חצוף!" קמתי והלכתי משם, בורח גם ממנה ומהשליליות שייצגה עבורי. ממש לא אהבתי אותה. למען האמת, ממש שנאתי אותה ברגע הזה. חזרנו בריצה אל הבית. שטפתי את הכוסות, שטפתי את הרצפה, ניקיתי אבק, הכנתי סלט וחביתה, והערתי אותה. *היא לא יכולה להתקיים רק מסלט וחביתה, טמבל! הרגשתי כמו סבתא שלי, כשהיתה באה לבית מעין זה כדי לטפל באביה, מעירה אותה ומאכילה אותו. היא התעוררה, בירכה אותי, וביקשה ממני לשבת לצידה. אמרתי לה שקודם תאכל, והיא אכן אכלה. אחרי שסיימה לאכול (כך היא הגדירה את זה ; הצלחות היו כמעט מלאות) הזדקפה מעט, חייכה אלי ונתנה בי מבט אוהב. "נוח לך לבוא לכאן כל הזמן ככה?" "כן, זה בסדר. אני רוצה לעזור לך. את חשובה לי." לא הרגשתי שום שמץ של קיטשיות כשאמרתי לה את זה. רק אהבה גדולה מאוד, שלא ידעתי איך להתמודד איתה, אז פשוט נתתי לה להשתלט עלי. "אתה עוזר לי מאוד. אני חייבת לך את החיים." "תודה," עניתי, ופניתי לשאול על משהו שהטריד אותי, "תגידי, אחרי עשר שנים בארץ, את לא יודעת עברית?" "קצת," ענתה לאט, חוששת. "אין לי עם מי לדבר עברית. עם מי אני אדבר?" "אתי. אני לומד ממך ספרדית ואת תלמדי ממני עברית. את יהודיה, זה חשוב." את המילה יהודיה ביטאתי כך, חודְיָה, והיא מייד תיקנה – "חוּדִיָה. את חוּדִיָה." "וזה את." "כבר לא איכפת לי, לא איכפת לי מכלום." "מה את עושה בשבת?" שוב השפילה את מבטה, וכשהשיבה אותו אלי, שוב רשפו עיניה. "ספר לי על עצמך. אתה כל-כך עוזר לי ואני לא יודעת עליך כלום." "טוב, תראי..." ואני סיפרתי, סיפרתי הכל. לפעמים הרבה יותר קל להיפתח למישהו שהוא לא חלק מתבנית החיים הקבועה שלך, לבת מזדמנת, לאדם רחוק. אני סיפרתי לרבקה על כל מה ששאלה וגם על כל מה שלא (עד כמה שיכולתי בספרדית). פתחתי בפניה את הדלתות של חיי, הנחתי לה לגעת בכל פינה בחדרי לבי, לפתוח כל ארון ולחקור את תכולתו. הכרתי לה תודה על החום שיצרה נוכחותה בנפשי, והיא הכירה לי תודה על שאני נותן לנפשה מקום אחר להיות בו, מקום שאינו אפודת הסבל והתרעומת שתמיד עטתה עליה. היא נתנה לי עצות בכל נושא שדיברנו עליו, ודיברנו על הכל. היא נתנה לי מהפולקלור שלה, מניסיון החיים העשיר שלה. היא החלה גם היא לספר על ההיסטוריה של כל חייה, על ילדותה, על היכרותה עם ליאון בעלה, על עבודותיה הזמניות כעוזרת-בית ("לא! אל תקרא לזה משרתת!"). אני הייתי נציג הדור החדש, המרדני, הישראלי, האופטימי, האוהב, והיא היתה נציגת גיל הזהב, העולים החדשים-ישנים, למודי הסבל וניסיון החיים. נשמותינו השיטו את ידיהן וקטפו פרחים מגן-העדן של כל אחד, כדי לשים אותם אצל השני. כדי להתמלא בטוב. אחרי שעות של דיבורים היא התכנסה בשתיקה, שתיקה שלווה ולא רועמת. היא עצמה את עיניה, מתמסרת למגעו של הטוב. *ה' בטח עוזר לה עכשיו. הוא חייב לעזור. הוא טוב. הבטתי בה ישנה. *ואולי היא ערה בעצם? היה בה משהו כל-כך תמים, כל-כך טהור. כל-כך ילדותי. הרי כולם ישנים, החל מתינוק בן יומו עד לאישה בת 120, וכשאנחנו ישנים, אנחנו חולמים, חולמים ללא הבדל דת, גזע ומין, מתמסרים למה שיבוא אלינו בלילה, ושווים. וכולנו גם הולכים לישון, בערוב היום הארוך והמיוחד ביותר, את שנת הנצח. בדקתי אם היא נושמת. חזה עלה וירד. נשמתי לרווחה. השעון שעל הקיר צפצף. השעה היתה עשר בלילה. בטח מחפשים אותי. *אני חייב להתקשר לרופא, אם היא תמות זה ירבוץ רק עלי. *אבל היא לא תמות, מה פתאום! הבטתי בשעון של הקיר, עקבתי אחרי העיגוליות שלו, ניסיתי להשגיח בתנועותיו של מחוג הדקות, בתזוזה הכמעט בלתי-מורגשת שלו. גם אם נראה שדברים לא זזים, הם זזים. גם מחוג השעות זז. גם היבשות מתרחקות זו מזו. גם הנפש מתרחקת מהצער שאופף אותה. *בת שבעים וארבע. על כמה דברים אפשר לחשוב בשבעים וארבע שנים? קיימים מספיק דברים שאפשר לחשוב עליהם? קיימים מספיק דברים שניתן לעשות? *למה היא תלך יום אחד? למה אני אלך? הטבתי את השמיכה על גופה, ופתחתי את הדלת כדי ללכת. *לא, אני לא אלך עכשיו. עוד קצת. סגרתי את הדלת וניגשתי להכין לעצמי תה נוסף. התיישבתי לי בפינת האוכל הקטנה עם הכוס החמה, ולגמתי לאיטי. חייכתי, ושתי עיני הפכו לפנסים שהאירו לי את החשיכה בבית. *כשהנשמה מאירה, רבקה, גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים. הלוואי שהנשמה שלךְ תאיר כל הזמן. *איך מזמינים רופא? מתקשרים למד"א ואומרים שהיא לא מרגישה טוב ושיקחו אותה? למי יש משמרת עכשיו? יש למישהו מהחברים שלי? אולי הם יוכלו לעזור לי? מסכנה. אני לא רוצה להיות ככה כשאני אהיה זקן. מה יש לה בדיוק? כאבי רגליים? בהדרגה אורה החלש של נורת המטבח נעלם, ונפל עלי חושך, שאחר-כך הפך לאור גדול, אור שבו מטיילים כולם, לבושים בבגדי לבן, על פניהם מרוח חיוך עקשני, ושתי עיניהם מאירות כפנסים את הדרך הקשה. קול צעדים מאחורי קטע את הכל.