לקט צרצורים - פתק על מקרר
אומרים שהטמפרטורה האופטימלית, מרחק קרטיב מכאן, היא ארבע מעלות מתחת לאפס. ובכל זאת הלב שלי נמס בכל פעם שאת מעיפה מבט לכיוון פתק זה ומחייכת.
לא רחוק מהטשולנט שנותר משבת סלש תפוח זהב יפואי אתה מסמן בטוש, כמו שוטר את הגופה, את הטריטוריה האולי אחרונה, בה לכתב ידך המסולסל יש עוד אחיזה
בזוית העין אתה יכול לסקור, בפליאה, את מראה הכוכבים, שמא אף מה למעלה מהם. אך דע לך, בן אנוש, כי אף לצידך, אולי כאן במקרר, סוד גדול דיו, מסתתר.
אנחנו הבוגרים של קיץ אלפיים ושלוש עשרה. ערב. רגליים על הספה, בירה מקומית, נאחזים במטבח כבמשיח הבא מהקופסא, מה ניקח היום בדרכינו אל הקיבה.
בני דור שלישי אנו וידענו לא מכבר מסך מגע. איננו טבעיים כמו אז בימים ולמולי רק מקרר בקו. אך אולי הגיעה העת כי אשלח אני ידי ותנגסי את מהתפוח?
"מקווה בשבילך, כמו שאומרים, שאתה לא כותב ככה קוד" אמר ראש הצוות כשראה את הפתק האחרון, שהיה למען האמת וון אופ מי בסטס שוט בשבועיים האחרונים.
יעלו עשבים בלחייך, או לכל הפחות אוגוסט יפציע (ותחרות זו תיגמר) ואתה עדיין בוהה מחכה למוזה שתשרה, תביא בכנפיה שורה וכמאה ארבעים תווים להרחה.
הוא חושב שאם רק היו לו שש מאות עמודים, שלושה דורות ושתי יבשות, הוא היה מצליח לומר את הכל ונותן על מגש כסף, את הפתרון. אז הוא חושב. סו וואט.
עלה בעיני רוחי איך ספדתי על הגבעה, מגאפון בידי, שרה שרה, וההד ענה ללא הפסק, אמרו לי, שאמרו לך כי חמודך יצחק. אל תשכחי שרה איך עשינו נפשות.
בכל מקטע שתמצא לנכון מסך הטקסט המסתובב כאן, אבל הי, טקסט סביר ונורמלי כן? תמצא שיחה שיכולה להחזיק, בחיזוק כמה כוסות וודקה, ערב שלם בסבבה.
תן את הפלטפורמה, סמן את הגבולות בשניים שלושה כללים, אולי תציע פרס לזריזי הידיים, אאמן לי, אתה עוד תראה המון רב, צבאי צבאות, חיילים מתיישרים
פעם נזקק הייתי לשמוע את דבר האל חומק ממסתריו ומהדהד בעולם בין אזניי. היום, כבר קול פרסומת צועקת ברמה "אל תשלח ידך אל המקרר ואל תעש לו מאומה"
עיניי בוהות במסך המפריד ביני ובין המרק. הוזה שש מאות ליטר של בטן מליאה. נו, אז משחררים רוצחים. האם בשל כך כולכם פה, כמוני, לשבות רעב מתרצים?
תגובות