הם קראו בשמו. לא היתה לו ברירה. הוא עלה לבמה. דיבר שעות. באמת, לא היתה ברירה. היה לו מה להגיד. הוא לא חשב שיצליח. דיבר על הכל. הכל בשעתיים. אולי נספר מהתחלה. הוא סידר את המקטורן. הביט לצדדים. כל זאת, כשהוא עוד יושב. כאילו לא הבין, שקראו ל ו. ישב ברגליים משוכלות. בפינה השמאלית של האולם. יום העיון התחיל בבוקר. רוב הזמן, הקשיב לדוברים. סתם קשקשנים, חשב לעצמו. הביא מאה גרם שקדים מהבית. תחב לפיו, בתנועה בלתי מובחנת. תנועת סידור השפם. גרס באיטיות מרובה. היה חייב להגיע בתחילת הדיון. חוק לא כתוב, כזה. כשקראו בשמו היה כמעט נטול שקדים. תכנן את זה. השאיר שניים שלושה, לאחרי. להעביר את היובש בפה. להעביר את טעם ההתרגשות מהמעמד. באולם נכחו, כשלוש מאות איש. קהל גדול. רעד עבר בו, עוד כשהציעו לו לדבר. שלושה חודשים קודם. איך אפשר, לומר את הכל, חשב. ורעד. אחר כך למד תרגילי נשימה. המורה היתה מנוסה. בעלת בטחון רב. למדה אותו לגבור על אינסטינקט הגוף. שליטה, היא אמרה. זה כל הענין. היה תלמיד ממוצע. כעת בעת העלייה לדוכן, דברים באו לידי ביטוי. היא תיארה אז, את שקרה היום. רק הוסיפה את השלילה. אל תביט ימין ושמאל. היא אמרה מדי פעם. היה ממוקד בדברים שעליך לומר. תן לדברים להוביל. בשעת נאומו, לא חשב על דבר מלבד. הביט מדי פעם לקהל השומעים. הקפיד לא להביט לקצה הרחוק של האולם. כך היא טענה, יש לנהוג. האותיות, כתובות בכתב ידו, רצדו כל העת, מול עיניו. הוא קרא גם מהם. וגם לא. כאילו ידע מה יש לומר. הדברים מקננים כבר שנים. רק חיפש את הביטוי הנכון. הביטויים הנכונים אכן היו שם. על הדפים, בכתב ידו. הרבה זיעה התמצתה לדפים אלה. הרבה מריבות עם אשת-נפשו. התעקשה, שיישן בשעת לילה מוקדמת. והוא, הוא היה שוקד על החיפוש. איך זה, שרעיון בוהק כמו אור עם בוקר. והמלים המדויקות, אינן. כעת, קם. ידיו שוב אוחזות בשולי המקטורן. לפניו כחמשה ששה מטרים. לאחריהם מספר מדרגות. פניו אל הרצפה. מתזמן את הגעתו למדרגות. קשה לאתר מחשבה ברגעים אלו. פיק הברכיים מתעורר מתרדמתו. כאילו מכיר את היום והשעה. התחיל לדבר. שעתיים. אמר הכל. כי חולה אהבה אני.