כשנקודת המוצא שגויה כל המבנה הפרשני, הגם...
שהוא בנוי לתלפיות . הוא לא יותר מאשר ניתוח ספרותי פילוסופי פקנטי.
בתורת אמת , קודם כל צריך לחתור לאמיתה של תורה ורק מתוך כך גם יש ואפשר להתחיל לשגות למחוזות פילוסופיים אנושיים ,כמעט לכל כיוון.
עם כל הכבוד, נראה לי כי נקודת המוצא של מה היה בדיוק חטאם של נדב ואביהוא עדיין לא התבררה לאשורה.
הפריזמה מבעדה צריך להתחיל את הבירור היא פיצוח נכון של הביטוי : "אש זרה".
אם כן ראשית מה היא "אש".
האש בנסיבותיה של תורת הקורבנות אינה אלא אמצעי המחשה פיזי ליצירת קירבה וחיבור לאלוהות . ודוק דווקא לכתחילה,אמצעי ראשוני ופרימיטיבי.
התורה בלית ברירה נדרשה להתיר את אותו אמצעי פרימיטיבי של אש, מזבח וקורבנות,תחת הכותרת של "אוהל מועד" משכן זמני....
והכל על מנת שישמשו אמצעי לתכלית, שהיא השיא והשיא הוא:
כמצוטט מספר שמות :
"ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי"
הנקדש בכבודי הכוונה -לעם ישראל.
ואכן גולת הכותרת של ה"יום השמיני" [בפר´ שמיני] הוא אותו השיא לאמור :
"וירא כבוד ה´ אל כל העם ותצא אש מלפני ה´ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם..."
הנה כי כן זה השיא :
שה´ יתגלה לכל עם ישראל
ואלה "ירונו" .
מכאן אגב גם שמו של "אהרן" ככהן גדול שפיסגת יעודו שיחבר בין ה´ לעם ישראן ועם ישראל יתרונן מכאן כאמור שמו "אהרן"
אם כן,זה השיא, שבו אש של ה´ מתחברת לאש של מטה ונסגר המעגל של הקרבה והחיבור כאמור.
במצב של שיא שכזה שאששל מטה של כלל ישראל מתחברת באש של מעלה, כל אש נוספת איננה אלא בהיכרח : "אש זרה" .
ממניעים אישיים זרים נקודה.
שהרי כאמור משהושג היעד השיא כאמור,אין יותר כל רלוונתיות ל"אש נוספת" והיא כל כולה כאמור :
אש זרה ממניעים אישיים.
ולכן כשמשה אומר לאהרון :
"הוא אשר דבר ה´ לאמור"
הוא ממש מדייק ובשיא תכלית הדיוק.
שימו לב למילה "הוא" הפותחת והמילה "לאמור המסיימת , המרמזות על עיבוד אישי של משה לגבי "דיבור" קודם של ה´
אותו הדיבור המצוטט מספר שמות.
ומה משמעותו של אותו ה"דיבור":
קודם כל להציב את היעד הסופי של התגלות ה´ לעם ישראל ועם ישראל "רן". ושנית הכל : כולל התקדשות הכהנים בבחינת "קרוביי" משועבדים לאותו היעד לאותה התכלית
כלומור בפירוש, להכניס פורפורציות ולשעבד כאמור את קדושת הכהנים בבחינת "בקרוביי אקדש ,לעיקר שהוא " על פני כל העם אכבד".
בכך רמז משה לסיבת חטאם של נדב ואביהוא :
שהם נותרו עדיין תקועים בשלב האישי הפרלמינרי של "בקרוביי אקדש" .הם עדיין נותרו תקועים בשלב האישי האנוכי ולא השכילו להתרומם ממנו ולצעוד קדימה אל עבר היעד.
אל עבר השיא הנכסף כאמור.
הם כל כך התבשמו בקדושתם האישית ולא שמו לב שכבר השיא הושג של : ועל פני כל העם אכבד.
זה היה חטאם שהם ביקשו להפוך את אש הקורבן שהותרה לכתחילה לצורך השגת השיא של התגלות ה´ לכל העם.
לאש זרה הבאה לספק מעבר לתכלית כאמור גם סיפוקים רוחניים אישיים.
מחילה על אריכות הדברים שמימלא נעשו בהם קיצורי דרך ואני אבוא על סיפוקי אם ארויח כמה נותני חמישה לצדקה שתבואם אותה הברכה של משה ואהרן ביום השמיני .
. הכשל הוא של הרבה רבנים גם כיום
אשר למרבה הצער תופשים את מהות הקדושה וההתעלות כסולם חבלים אישי בבחינת : "איש מחתתו".
בבחינת "אש אישית"
השואפים אישית כמה שיותר להתקרב אל ה´ והכל כשהם מניחים לכלל - כלל ישראל.
אלה לא מבינים כי קדושת היחיד ביהדות לעולם טפלה היא לקדושת כלל ישראל.
כנגד : "כי קדוש אני "
קיים רק : "קדושים תהיו"
כל ערכו , מעלתו והתפתחותו הרוחנית של גדול בישראל אינה אלא בעבור כלל ישראל אינה אלא בעבור הרמתם של כלל ישראל על מנת להגיע לכלל אותו השיא שהקב"ה מתגלה אל כלל ישראל והם כלל ישראל מתבשמים בשמחת עולם .
בבחינת : "וירונו".
זה פיסגת יעודו של כל כהן גדול ,אשר לא בכדי נקרא "אהרן" מלשון לרונן כאמור
נדב ואביהוא היו שקועים אך בעצמם בבחינת : "איש מחתתו" . שכחו את יעודם זה כ"בני אהרן" .
לכן הם דהרו עצמונית במעלה הקדושה, תוך כך שאפילו לא שמו לב שהשיא .הפיסגה של כל תפקידם כבני כהנים לחבר בין שמים וארץ לגילוי השכינה על עם ישראלוהתרוננותו כבר קיימת והיא הושגה וכגולת הכותרת של היום השמיני.
הם המשיכו בערוץ האישי,בפיתוח האישי בבחינת "איש מחתתו" כאמור .
לכן מרגע האמור משהושגה תכלית כל ה"אש",
בחיבור אש תחתונה עם עליונה .
הרי שהאש שהחזיקו בידם היתה : "אש זרה". [אגב הביטוי "זרה" הוא גם בנוסף ביטוי של פועל כלומר פיזור האש וחלוקתה לפרטים]
וגדולים שמחזיקים אש זרה שכזו שכל כולה ביטוי אך למעיינם שלהם. אין להם זכות קיום כגדולים.
ואם הם מגדילים לעשות כן כשכבר הקב"ה נגלה לעם ישראל , יש בכך גםהפרעה נוראה,שאין לה גבול בשום חוצפה נתפשת.
ולכן גם ניגזר דינם למיתה על אתר :
הם הגזימו באש [באש אישית כאמור] ,
הפריעו לאש [לאש ה´]
ונדונו באש
והזוכר ליתן חמישה חצדקה תבואהו ברכה ברכת משה ואהרן שביום השמיני
