[ליצירה]
לכל המלעיזים...
איפה, בשם הזיפים של השרץ מקהיר, (כן כן, אל תתממו, ערפאת. הוא נולד בקהיר והוא מצרי), הבנתם שאני קורא לנהוג על פי אותן אמות המידה המוסריות שעל פיהן נוהגים אויבינו - לא שאפשר בכלל להדביק לזה את ההגדרה מוסר, אבל נגיד, איפה?
תקראו שוב. בעיקר את המשפט האחרון. ושוב.
הבנתם?
[ליצירה]
לעצם העניין...
איזה יופי של סיפור! כואב, נוגע ויפהפה.
מי היה מאמין שיש אנשים בעולם שמסוגלים בצעד החלטי כזה למחוק דברים חסרי-סיכוי מסדר יומם. אני עצמי שייך לגזע שידע את יוסף, ומאז לא היה מסוגל להפסיק לחשוב עליו. come to think about it, אני שייך לגזע שידע את יוסף ועד היום שומר את התמונה שלו בארנק...
[ליצירה]
אוי ואבוי, ואפילו עוד אוי אחד
פתאום קראתי שוב, ובין לבין שצחקתי, מצאתי התייחסות לעוזי חיטמן ז"ל. אין לך בטעות קשרים מיוחדים עם מחלקת "הבאים בתור" למעלה, נכון?
[ליצירה]
ה'תשס"ו
שואת ההתנתקות, כאב הגלות.
צפירת יום השואה בשנה הקרובה תטמון בחובה את כאב גלותנו שלנו. את כאב העם היהודי שהקים צבא בארץ-ישראל ושיסה אותו באחיו היהודים - רק מפני היותם יהודים. את כאב העם ששרד את היטלר, וניסה להמשיך את דרכו.
ואל תקפצו עלי עם טענות כלפי השוואות קשות. טענות על זלזול בזכר השואה ושאר מיני שטויות.
לו היו מספרים להיטלר ברגעיו האחרונים בבונקר בברלין על תוכנית חדשה שבה יגרשו יהודים את אחיהם במדינתם שלהם, באטימות, באכזריות, ברגישות ונחישות, יש יסוד סביר להנחה שהיטלר היה אומר: "אז אני יכול ללכת בשקט...".
ועל אף הכאב -
נשמיע את הצפירה.
עצם השמעתה היא נצחוננו.
עצם שרידתנו הוא נצחוננו.
עמנו הוא זה. אחינו הם אלו. ואף אלו. ואף אלו.
תגובות