יד הנמשכת מתוך האויר,
נלפפת סביב לגרוני,
אצבעות ארוכות וגרומות
מהדקות אחיזתן בתוכי,
עיני בעתה, שואלות,
על מה?
והפנים השלדיות,
חסרות הפנים, עונות בכעס וזעם:
איך יכולת לחיות?!
הביטי מה עשו לנו!
הביטי וראי, איך נטלו,
וקרעו ושיספו את חיינו!
איך בחרת החיים משלך? אנוכית שכמוך!
איך לבחור שוב בחיים?
איך נותר בך אמון בעולם, באדם,
אינך מתביישת?
ותחושת המחנק מתהדקת.
בגרון, בסרעפת,
קרביי מתהפכים אל מול האימה
היד הגרומה דורשת!
הביטי! וראי! מה עשו לי פה!
איך הפשיטו אותי מבגדי ,שיערי,
מצלם אנוש ובשר
ואת,שוב ניסית, ובחרת להאמין,
ובחרת בחיים.
ותחושת האשמה ,
המחנק מציפים את כולי
ואימה ישנה שבה לרדוף.
הם לא עזבו מעולם פה,
היד הגרומה , הפנים השקועות,
שנחטף מהן צלם אנוש,
החוטפים, השוסים הרוצחים,
הם כולם שם עדיין
רודים וצופים בנו, ומהפכים בקרביים,
פה ושם,נחטף מבט, בין חרכים,
מציץ,
הגיע עוד משלוח,
של תיירים לאוושויץ.
* היום אוושויץ משמש מוזיאון לשואה, בו מבקרות משפחות עם ילדים להעשרה ולימוד
