הזיכרון מציף תמונות ליבי,
עברו שנתיים כבר מאז,
חזר הכל,
הפלאשבק
הכאב,
אב שמתמוטט
בנותיו שצועקות
חייל משפיל מבט
מעדיף לקבור עצמו
אני בתל אביב,
בדרך מהתחנה המרכזית,
ושם הכל פורח מלבב
כן זוהי תל אביב
גם קיץ גשום מדמעות
ב פריחתה לא יעכב,
החיים זורמים,
כמו כן גם הביוב
באוטובוס של "דן"
הרדיו מעדכן
בכפר דרום "חומצה"
נוה דקלים- בית כנסת
בנצרים עזבו לבד
והציבור שומע,
מעביר ליד אזנו
אני רוצה לצעוק!!
כואב לי!די!!
דובה ליבי שאיני שם
המאבק כולו
בדם האדישות הוכתם
אחרי שנה ראיתי סרט מתועד
נפרץ הסכר, בקעה חומה
דמעות נגרו על לחיי
דמעות שנאגרו שנה שלמה
באדישות התל אביבית
המוקפת בחומת מגן נאיבית
עברו שנתיים,
, קסאמים בדרום
שדרות מופצצת,
גם כפר מימון..
הקיבוצים שבסביבה
ותל אביב!
עורי אהובה!
ערפל אביך של מפעלייך
מכסה שמייך!עננה שחורה רובצת מעלייך!,
אינך רואה?
כהו חושייך?האמנם?
הרגישות?
ושב אביב, ואת חוגגת,
פריחת המועדון, בתי קפה והקניון,
עודני אוהבך,
הנני חלק! ממה?
ממך!
קשה את אהובה,
נבגדתי אמנם
ידך נטשה אחיזתה
דרכינו הופרדו
אשוב אלייך
ותאלצי את-תל אביב
את חיקך לפתוח, לחבקני
ולאהוב אותי
כאם המשלימה עם ילדיה
ותפקחי עינייך לכאבי
ותמחי גם את דמעות כאב
וצערך ישבור חומות שמיים
וגם בתל אביב יופיע חורף
וענני האדישות יבכו גם הם
אמנם עברו שנתיים
והעולם נוהג כמנהגו
וכמובן גם את
ואיך שלא..
אך אהובה,
יומך יגיע גם,
להצטער בכאב אחייך.
שלך תמיד, לעד כמעט.,
אוהבך.
