יום יבוא והארץ תרעד,

עת אדפוק על דלתיך –

בדרישות אהבה.

ואת תחשבי אותי לשיכור

שאיבד את דרכו בין ערפילי השיכר-

שהיין גורם לי לסטות מדרכי

ולמעוד כעיוור בחצרך.

שוב אבוא אז אל פתח ביתך

מתנהל כשיכור, שלא בלע יין,

ואדרוש במילים שרק לך נועדו

לפתוח בפני את השער,

ואת תעני לי במילים של גירוש

וזירוז לקולך תוסיפי.

אז אתן ניסיון-

אחד אחרון,

ואזעק: פתחי את השער,

הן אני הוא זה שבא ממרחק

לחלוט ולראות זיו פניך.

עבורך הן חציתי עולם ומלואו

בתקווה לשלמות בין אדם ובוראו

ולשוב ולראות זיו עינייך.

אז תגידי לי את- היפה בנשים

שיפייך נשגב מכל דעת:

לך-לך, לך כבר מצאתי אחר

בזמן שאתה הסתובבת

אם ציפית שלך אוכל להמתין,

אז טעית, אינני אותה האחת,

שעזבת מקדם בבית,

אין אותה האחת שאותה כה אהבת-

כן זוכרת אני את אותם הימים שאותך הערצתי-

ואהבתי אותך,

אך מאז, אתה נעלמת, חלפו השנים

ונשארתי לבד, בפחד לחיות לנצח,

ואותך שאהבתי כל-כך התחלתי לשכוח,

כמזור לפצעי, שהותרת בי מדמם.

אז לשמע המילים אסתובב,

ואחסום הדמעות בגרוני,

ואזעק זעקה כלפי מעלה,

השמעת בוראי את אותה האחת?

שעלי מדברת היא ככה?

מה אתן לה תשובה,

או שסתם אסתובב ואחזור לנדודי?

ואלי אחפש לי אחרת?

הן אתה גם הלכת לקראת רעיה

אשר לא פתחה את הדלת,

ועתה הן נפנית אחור בלי תקווה

ועזבת אותה בודדת,

ולך לפחות היא עודה צופיה,

ועוגבת על פתח חלון-

במבט של ערגה וחלום לראותך,

דופק שוב על דלתה כקדם.