1. לכאורה פשיטא שעשרת הדברים אינם עשרת מצוות
שהרי בכלל, בהקשר זה, ההררכיה היחסית שביניהם שונה בתכלית.
מצוות זה ציווי חד צדדי מגבוה.
דברים זה דיבור ערכי המוביל להבנה יסודית בשכלול גבוהה של ברית..
חיוב של ברית שונה ומקיף יותר מחיוב של מצווה.
מכאן גם ההשוואה המתבקשת לכאורה בין עשר המאמרות שבהם נברא פיזית היקום לבין עשרתהדברים שבהם נפח הקב"ה בעולם נשמת חיים.
והנותן חמישה לצדקה תבואהו ברכה
כשאלוהים מופיע ומדבר אי אפשר שלאלחוש אותו בכל החושים
בעת ובעונה .
עד עתה היו אך קולות של בריאת העולם של נבואה. עתה הצטרף המימד ההסטורי החד פעמישל ירידת האלוקות להתחבר אל הבריאה והטבע .
במימד של חיבור שכזה הקולות כאמור משתכללים לספיגה בכל החושים,בעת ובעונה
לכן אגב באותו הרעיון, ניתן אולי להסביר גם את העובדה שהקדימו "נעשה"ל"נשמע"
ראשית אנו מבטיחים, שנמשיך לעשות את ציווי הקולות עד עתה .
ושנית, הקולות החדשים ובעלי העוצמה והאיכות היחודיים מחייבים קודם יכול"שמיעה מתאימה". לכן לגביהם נקיים קודם תהליך ארוך של לימוד בבחינת:"נשמע"
המטמורפוזה הגאולית עדיין לא חלחלה
פעמים שאתה פורש לבידוד של קורס או השתלמות או חניכה והכל על מנת שבתום אותו תהליך אתה שב להשתמש במה שלמדת לתועלת הכלל.
כך עם ישראל שרוי היה בשלבי חניכה היסטוריים הכרחיים בהם חייב היה בחניכה של בידוד ולכשיבשיל לגאולה השלימה שב הוא לאותו הכלל שבצלם נברא לתת לו הרבה ולקבל ממנו גם...
בלעם בכל זאת הצליח להבליח קללה: בכך שהחדיר בנו תחושת התנשאות של עם לבדד ישכון ויש מאתנו שמתחו זאת לקיצוניות ללא כל פרופורציה...
על כל פנים יצר משוואה: אם רוצים אנו שהגויים יתחשבו בנו ויתנו לנו את המעמד הראוי, צריך להסיר הכבלים של עם לבדד ישכון.
והנותן חמישה לצדקה תבואהו ברכה
. "נעשה ונשמע" – אחר:
ננעלנו אינסטנקטיבית לאופטימום האופורי
של הכרזת התלהבות : שקודם נעשה הכל גם אם נבין רק אחר כך בהמשך.
בהחלט יש זה יותר ממשהו בזה. אבל יש גם פן ערכי ומהותי אחר:
בני ישראל למעשה הכריזו כאן גם הצהרה דקלרטיבית מחייבת לאמור:
נעשה את כל מצוות היסוד עד הנה. אותן
מצוות על בסיס ערכי בראשית :
קדושת חיי האדם, שבת, ברית מילה ועוד
בלוא תשתית עשייתית ראשונית זו שלגביהן נכרת ברית מעגל רחב יותר,אין סיכוי שנבין ונשמע נכון את המצוות הנוספות שניתנו בסיני.
הנה כי כן ראש הפיסגה של הפיראמידה
- סיני ,כפוף ונשען על בסיסה ערכי היסוד של בראשית
פעם "חותן" ופעם "פר´ של משפט
פעם הוא "כהן" ופעם הוא "חותן". שבשם שניהם ביקש להתערב. כחותן ברור. ככהן דווקא כ"כהן מדיין" כפרופסור של משפט בעידן ההוא אשר משה למד ממנו לא מעט במדיין והגם שהתווכחו בינהם בעיקר בהשקפה ואמונה.
והנה עתה משה מקבל ממנו ללא עוררין ואפילו בלא קבלת אישור מה´ שהרי בשמו "יתרו" גלום יעודו זה שרק ה"יתר" הערך המוסף שבו מתקבל לאמור: אותו החלק הפרוצדוראלי ובשום פנים ואופן לא מהות של ממש.
אגב ,זו לא הפעם הראשונה שיתרו עושה שלום בית .בלידת הבנים התגלע ויכוח קשה בין משה לציפורה בקשר למילתם היא התנגדה נחרצות.
ויתרו הכריע : אחד לאם ואחד לאב
וכך רק בן אחד נימול. לכן גם ציפורה מיד ידעה וקישרה בין הדברים ותיקנה מיד וכמו גם הודתה למשה לאמור "חתן דמים למולות" שזו הסיבה
פשר - "עתה ידעתי"...
אומר יתרו קודם ידעתי רק מעט, שה´ הוא אך בבחינת: "אלוהים", ככל אלוהים ועל אף שמשה בויכוחים מרים ניסה לכנע כי הקב"ה כיוצר כל, פועל גם ברמות נשגבות ומוחלטות יותר ואף עוטה כינויי אלוקות המתאימים באותה העת לסיטואציה הרלוונתית.
ומשה ניסה לשכנע בזמנו את יתרו במדיין, כי עתה הקב"הכביכול עולה מדרגה ופועל בשם הוויה כגואל מידי ובהשגחה צמודה ביותר גם של אותות ומופטים.
יתרו התקשה להאמין בערך מוסף זה והנה עתה הודה סוף סוף ובמה :
"עתה ידעתי כי גדול ה´ מכל אלוהים"
שאכן גדול הוא בשם הוויה מכל אלוהים שהרי בשם הוויה מדובר בהשגחה מידית וצמודה ולכך מרמז יתרו בהמשך בתירוץ :"כי בדבר אשר זדו עליהם" שה´ השגיח עד כדי להגיב מיד על עוול נוסף שבמזיד
יש אליל אחד ה"מטיב" להתחרות עימי והוא הכסף.
שלפיכך אם כסף כי אז "תלווה את עמי" "את העני עימך"
שאם לא כן אדם צובר כסף והוא בעיניו כבטחון המדמה כאליל ואזיי עובר הוא למעשה "לא תעשון איתי אלוהי כסף" שלצד הבטחון בה´ הוא גם בוטח בכספו
ובימינו פולטיקאים הפכו הכסף גם לאלוהי "זה-הב"
בעבור תקציבים סקטוריאליים מקריבים ערכים של אחדות כלל ישראל ומחללים שם שמיים
במתן תורה ציווה הקב"ה שתורה לא תקנה בכסף ולא בזה- הב.
שאם חלילה כך נקנית תרבות הזה- הב זה אלוה
