רקפות
מתוך מגירת הזיכרונות



נופי הילדות הם תמיד הכי מרהיבים ומרתקים. באותם נופים מוטבעים ונצורים הזיכרונות הגדולים והקטנים.

נופים עוצרי נשימה, כמו פניני הטללים, כמו חופי הים התלולים, כמו פרחי הבר היפים בעונתם, כמו רקפות במסע ילדות מושלם.

הדרך ל"גן הנשיא"(גן הורדים) תמיד הייתה מרתקת ומאתגרת מחדש. דרך החורשה העבותה, סבכי העשבים השוטים והקוצים, ובעומקה תפורים מערות קטנות המקשטות את צידיה. ואל השביל העולה אל שורת כלבי השמירה הרתומים למשמר הכנסת ומלווים בנביחותיהם עד לסוף המסלול, שם מושקעים אגמי הקסם ועמוסים ברושנים, ועד למשכן הפעמון הישן.

תמיד לאחר יום לימודים ארוך, היינו חבריי ואני נוהגים לעלות ל"גן הנשיא" אשר היה ממוקם במעלה גן סאקר. נהנים מערוגות פרחי הבר המקשטים, מן השושנים ברוכות האל, מן החצבים בנווה הקיץ, ומן הרקפות בין סדקי הסלעים.

טיול זה היה הממתק באותו יום.

ובאמצע מעלה השביל הוא עמד שם:

"העץ הגדול" קראנו לו.

עץ אלון גדול ורחב, גזעו חילק את השביל לשניים, ענפיו העבותים התפרשו על פני שני החלקים של השביל ועטו צל נעים על איזור גדול. עץ ידידותי, הקרין טוב-לב, היה היכר, היה מקום משחקים, היה תחנת אוטובוס, היה אבא גדול ומבין, ואחר כך סבא טוב, היה יציב, היה שלנו, תמיד היה ועוד היה ועוד.....

אהבנו אותו מאד, אהבנו לטפס עליו, ענפיו היו רחבים ונוחים לטיפוס. חבריי ואני היינו ממקמים את עצמנו בין ענפיו, לכל אחד היה את הענף שלו, ושם היה בונה לו בית קטן, פינה קטנה.

זה היה כמו חלום, היינו יושבים בין ענפיו החזקים ומרגישים כל כך בטוחים, כל כך רגועים בפינה קטנה משלנו עם עולם דמיוני שיצרנו. הכרנו כל ענף, כל הסתעפות חדשה, ידענו איפה הענף נעשה דקיק ויש להיזהר ממנו ואיפה בטוח. כן זה היה מקום בילוי שלנו במשך שנים, עד שגדלנו וילדים אחרים שיחקו אצלו ובחיקו.

גידל דורות ילדים, היה חלק מהנוף, חלק מהווייתנו, חלק מנשמתנו, חלק מילדותנו ומאופיינו. אנחנו גדלנו והתבגרנו וגם הוא הזדקן, עלינו ראו, ועליו לא כל כך. מי חשב על עץ שמזקין, מי חשב שעץ עלול לא להיות, והוא הדבר היציב ביותר שהיה.

כאשר גילינו שהעץ איננו, נעצרה נשימתנו, היינו בהלם, השביל ניראה ריק עגום ויבש. עצב ירד עלינו, אף אחד לא אמר לנו שהוא גוסס, אף אחד לא אמר לנו שהוא עומד לסיים את תפקידו בעולם הזה.

מי יברך אותנו לשלום בבואנו ובצאתנו? זהו העץ הגדול איננו, העץ הגדול ניגמר.

שלום לך עץ יקר, יהי זכרך ברוך.

נדירים מחוזות הילדות, הנופים המרתקים, נטפי החורף האחרונים איתם דרכו רגלינו ברכסי ההר, ורסיסי האביב המאוהב בשפעת קסמיו, ועד לעמקי הקיץ ופירותיו.

כל אלה חוברו יחדיו עם קסמו של הטבע הנוגע במסע הילדות המושלם.


© כל הזכויות שמורות לאלי משעלי