לעיתים מתעוררת השאלה הכמעט מתבקשת מאליה, מדוע משה מבקש מפרעה שלושה ימים של עבודת ה´ במדבר ולא מעמיד את הדרישה העיקרית לכאורה של : "שלח את עמי לחופשי".
שאלה זו, על אף הלגיטימיות שלה, דומה שיש בה ניחוח קצת חריף של איגואיזים לשמו, שהרי אנו נוטים לשכח שהקב"ה הוא גם מלך העולם.
אם כן במה דברים אמורים
נקדים ונומר, כי לעניות דעתינו, התשובה לשאלה הנ"ל הינה גם התשובה לתהייה של מה הקשר שבין "שבת בראשית" ל"יציאת מצריים".
פרעה בעצם שיעבוד עם ישראל מאות שנים, גם רמס ברגל גאוה את ערכי היסוד של הבריאה בכלל. היומרות שלו הפליגו הרבה מעבר לסתם מלך עריץ ומדכא הוא דימה עצמו לאלוקים ממש, שמבקש כביכול, לעצב ולהנהיג את הבריאה על פי גחמותיו.
שחרור עם ישראל מעבדותו שבמצרים, הזקיקה לטפל בפרעה לא רק כמלך מדכא כאמור, אלא כמי שברוב חוצפתו ולא פחות משחית ומקלקל את הבריאה ומבקש לייחס לעצמו יומרות של כל יכול.
לכן הטיפול של הקב"ה בפרעה הוא קודם לכל, בדיכויו ובהכנעתו כ"אל", כמי שמתיימר לערער על סמכותו והשגחתו של בורא העולם .
וכיצד דבר זה יעשה . דווקא על ידי זה שפרעה נדרש לבטל ולו לפי שעה את "עבדותו", בכדי שאותו עם עבדים יתפנה סוף סוף לעבוד את אלוהיו בורא העולם.
לכן, לכתחילה זו הדרישה שה´ שם בפי משה לדרוש מפרעה. על אף, שברקע ברור, כי בעקבותיה של דרישה זו, תבוא מימלא בהמשך, גם הדרישה לחופש מוחלט וליציאה מעבדות ל"חירות" של עבודת אלוקים .
לכן אגב, אופי המכות הוא זה המצביע על מידה כנגד מידה פרעה השחית ביומרתו את הבריאה באופנים שונים כך כל מכה ומכה מותאמות היו בהלימה לחורבן שהמיט.
וכך גם השחתת צלם האדם בכל בן הילוד היאורה תשליכוהו, נענה במכת בכורות ודווקא כמכה עשירית להראות כי ההשחתה הגדולה ביותר של פרעה היתה - צלם האדם.
הנה אם כן, יציאת מצרים לא רק הייתה שיחרור של עם העבדים, אלא קודם לכל גם תיקונה הכולל של הבריאה כולה וכן מחיקת יומרה של אלוהות שמבקשת להפגין מונופול על הבריאה. ובעיקר,הפגנת ההשגחה הגלויה של הקב"ה כיוצר ובורא העולם.
על כן, גם לא יפלא, כי בהמשך, התורה עצמה יוצרת זיקה רעיונית בין "שבת בראשית" ל"יציאת מצרים".
משום שביצאת מצרים, לא רק עם ישראל זכה לגאולה אלא כל הבריאה כולה כאילו קבלה מחדש את חיותה . שבה לקבל את צביונה ההרמוני, גם בחיבור המושלם שבינה לבין יוצרה בוראה
ספיח משלים :
כל הבריאה כולה ומיומה הראשון, שואפת וזורמת לעבר יום השביעי
יום השבת, שבו לא רק כלתה כל מלאכה. אלא מגיעה אותה
השלימות ההרמונית של אחדות הכל :
בורא מכאן וברואים מכאן.
זהו גם שנאמר : "שבת וינפש".
שהקב"ה שב ומצמצם עצמו - כמתגעגע ממש
לשוב לשכון בנפשו של כל אדם השובת
ואשר מגלה בכך למעשה גם את תשוקתו
לשוב ולהתחבר למקורו העליון..
זו אגב, גם הסיבה, מדוע גם בדיעבד הפכה השבת : "זכר ליצאת מצרים"
משום שכאמור השבת היא הגרעין והליבה של כל גאולה.
שהרי בסופו של דבר, גאולה משמעותה אותה השבת ההרמונית, ההופכת במידה מסויימת -לשלימות אחדותית כוללת.
מין הרמוניה מקיפה וכוללת:
בהיקף - הכוללת את הכלל [ולא רק "נפש אחת"]
כוללת : גם בזמן, שהשבת מקרינה מסגולותיה גם על ימי החול .
וזו גם בדיוק תמונת הגאולה השלימה.
וכידוע על פי שני עדים יקום דבר.
הנה כי כן, מששומרים כולם כאחד, שני שבתות.
יש עדות בר קיימא לכאורה,
כי ה"כלה" נכונה ומזומנה.
ואין לו ,ל"דוד" אלא להצטרף
ולגאול
