בס"ד

  בפרשת ראה, פותחת התורה בפתיחה דרמטית לאמור :

        " בנים אתם לה´ אלוהיכם, לא תתגודדו ולא תקרחו קורחה בין עינכם למת".

  הנה כי כן, הדגש :

"בנים אתם לה´ אלוהיכם", נאמר ולא בכדי, דווקא בהקשר יחודי ומיוחד , ביחס לאבל על פטירתו של מת היקר לנו.

 וכל כך  למה,

 משום, שביקשה התורה להבדיל וליחד את עם ישראל גם  בענין זה[היחס למתים], משאר אומות העולם. בהמשך הכתובים במקרא אף ניווכח כי ענין זה מהווה מרכיב דומיננטי בהגדרת עם ישראל - כעם סגולה

 שאר אומות העולם ,שהמתחם האסטרטגי האידאולוגי שלהם נבוב יחסית, וקצר אופקים, הרי משמת יקירם,  מבחינתם האישית, נחרב עולמם הממשי.

  ולכן גם טקסי האבל של הגויים, מבטאים זאת, כקטסטרופה המצידקה לכאורה" חורבן  וכליה",  בהשחתת הגוף והנפש .

 בבחינת "תנודו למת" ועד כדי, שגם החי ילך אחריו.

 לא כן על פי תורת ישראל .

עפי תורת ישראל ,

יש לנו אב נצחי אסטרטגי.

   חלילה,אובדן היקר לנו ביותר, לא יעביר אותנו על דעתינו ודתינו.

 המת לאחר מיתתו ,אסור שיהפוך אושייה לעצמה, הגוררת את החיים לפעול בניגוד לערכים של :

"וחי בהם.".

ואף יותר מכך, הלב של ה"חיים",,חייב  בשלב מסויים,לשוב ולהתמקד בברכה של החיים [שהרי על פי הווית התורה המוות, הינו בסופו של דבר על כל היבטיו משקף  אך מהות של - רע].

 לפיכך כאמור,  חייב הלב, בשלב די מסויים,  לשוב ל"איתנו" לשוב ולהתמלא אך בברכה של החיים. [על פי תורת ישראל, במוות, בשום מובן, אין "ברכה" הרלוונתית לחיים]

ולכן גם, מצינו: כי גזירה היא, שהמת ישתכח, אט אט, מהלב

 בידוע, כי האבל הכבד ביותר, הינו  חלילה על:

 בנים או הורים.

 לפיכך, ביקשה התורה לומר, כי דווקא בקרות הנוראות האלה,

 מצווה האדם היהודי, לעטות עליו משקפיים רב ממדיות אסטרגיות, לדעת כי למרות הכל, האב הנצחי הקב"ה, לעולם קיים והוא לצידינו תמיד כאב על לכולנו.

 אם הורה חלילה נפטר לנו, כי אז אנו נקראים להסותפף יותר תחת כנפי אבינו שבשמיים. להתעודד, להתנער לקום ולקדש את השגרה המבורכת של : "וחי בהם

 ואם חלילה בן נפטר לנו מבשרת לנו התורה כי יש לו אבא, גם שם במרומים.

 והנה, מכל המרעין הבישין, שהאבל יכול להתל ולתעתע בנו, כבני האדם, בחרה התורה להזהיר ולהתריע דווקא על שניים אלה:

 "לא תתגודדו"

 ולא תשימו קורחה בין עינכם

    למת

  פשוטם של דברים ברורה לכאורה,

 שהרי באלה נטמאו הגויים ומהם ביקשה יותר התורה להזהיר.

 אבל בגלל שבהם נטמאו הגויים ,יש בהם בשניים אלה,  גם איזה רציונאל  רגשי טבעי כל שהוא  ובו ביקשה התורה לטפל - טיפול שורש ועומק.

 אם כן :

 "לא תתגודדו"

 שמאד מצוי, שדווקא לאחר פטירת אדם יקר ומשפיע, השטן מתחיל לרקד,  להפליא בכוחותיו: לפלג ולרסק את המשפחה.

 להופכה אגודות אגודות . שכל אגודה יודעת כביכול, טוב יותר מרעותה, מה "רצה" המת יותר להשפיע על החיים .

את הענין הנורא הזה ,ביקשה התורה לעקר ולמנוע ובכל מחיר.

 וכמו שגם הנביא אומר : "אל תבכו למת בכו בכה להולך אחריו"

 את האנרגיה הרגשית המרוממת, שלכם, מרמז הנביא,  הפנו בעיקרו של דבר, דווקא לאלה שהותיר המת אחריו

 אבל עוד ביקשה התורה לפעול ולהשפיע, גם במישור האישי ,

 שהרי מצוי מאד שאבלים יחידים לוקחים את האבל כל כך קשה, עד כי מבחינתם כל מהות החיים כאילו לפתע מתבטלת, מאבדת את טעמה ומשמעותה .

הכל הופך בראייתם שטוח,

כשטח "קרח" .

כאילו הכל נמחק ואין יותר בעבור מה לחיות

 ולהמשיך לעבוד את ה´ בשמחה.

 בקיצור אלה מקיימים את המימד הרעיוני והנורא של : "ולא תקרחו קורחה בין עינכם למת". שחלילה לא תגיעו לכלל כך , עד כי המבט האסטרטגי האופקי של עיניהם,  ישדר אך ריקנות, כעין קרחת של יער

 על כל אלה, הקדימה התורה להדגיש לאמור :

 "בנים אתם לה´ אלוהיכם..."

 .להדגיש בפנינו, כי האבל על מת היקר לנו, הינו מובן

 אבל וכאן האבל הוא משמעותי ביותר,  אסור לסטות ממסילת החיים .

אסור לשבש את יוצרות בראשית, שבסופו של ענין ודבר, הקב"ה הוא אבינו הנצחי והקיים לצידנו לעד .

 ושעם כל הקושי הרגשי שבדבר, אפשר וצריך להתאבל על המת,

 אבל בשום פנים ואופן לא בגלישה לקיצוניות אלילית של הפיכת המת, כמי שמשפיע על החיים וכדי כך, שיסוד מוסד בעבודת ה´ - לעבוד את ה´ בשמחה,

 חלילה מתערער או נפגם.

   בכלל, ככל שמטיבה משפחת הנפטר, לשוב לשגרת יומה הברוכה.

 כולל אותו היסוד החשוב של עבודת ה´ בשמחה  ובכלל זה וודאי : שמחה של מצווה,

 כך הדבר יותר מועיל לנשמת הנפטר

 דברים אלו נאמרו על שולחן שבת, לעילוי נשמת חמי היקר: רבי מאיר ביטון בן תמו

  מנוחתו עדן