אני צריכה עזרה כשכולם מטפסים להם בקלילות על ההר. לא איכפת לי שכבר שנתיים אני לא בכושר ושכמה דקות של עלייה גורמים לי לשקול ברצינות פרישה לבית אבות קרוב.
בכלל אין לי רצון להיות מהראשונים. אלו שהם ליד המדריכה והמלווה השווה עם הנשק. במילא הם לא ישימו לב שאני קיימת אז למה אפילו לטרוח? אפילו לחלום על זה לא נעים לי. זה מופרך מדי אפילו בשביל חלום.
תמיד אני נתקעת עם הפרמדיק המזיע שנשאר בסוף. למקרה שמישהו יתעלף או משהו. לצערו כולם נושמים ונמרצים ואין לו עבודה, אז הוא סתם הולך אומלל וחושב שהכרס שלו קיבלה חיים משל עצמה, שאשתו כבר מזמן לא נתנה לו, שהמינוס בבנק חוגג, שהסרת שיער בלייזר זה בלוף אחד גדול ובכלל שהחיים שלו לא משו. גם שלי אגב. אבל עכשיו אני בטיול שנתי ואין לי זמן לחשוב על זה. אני צריכה להתרכז באיך שאני הולכת. שאני לא אפול חלילה לתהום.
חוסר אחריות לקחת מישהי כמוני למקומות מסוכנים כאלה, בסוף עוד יעוף לי הכובע.
הבנות היפות מקדימה מזייפות שירים. הן גם אוספות שקיות של במבה בדרך. "זה בשביל שהיעלים לא יאכלו". אבל אני יודעת שזה בגלל שהמלווה השווה הוא נאמן ניקיון.
עוד מעט נגיע לאכסניה. עוד מעט זה עוד שעתיים מתוכן חצי שעה הליכה ושעה וחצי הפסקה. לשתייה ולבמבה. ובסוף נלכלך גם ונשאיר את השקיות. והיעלים יבואו ויאכלו וייחנקו. ומי ידאג להם אז, כשכל היפות יהיו בחדר של המלווה השווה? הוא יהיה בחדר לבד כי הוא גדול ויש לו נשק.
אני אהיה בחדר עם בנות שאני לא מכירה. כאלה שאף אחד לא רצה להיות איתן אז קיבצו את השאריות, כדי שלא נישן בחוץ. אני אצא אחרונה בהגרלה של המקלחות, ועד שאגיע לארוחת הערב כבר לא יהיה מי שיישב איתי בשולחן ובלילה אני אישן על מזרון מצחין במיטת קומותיים בקומה הראשונה ואראה למעלה כתובת בטוש כחול: "מחזור ז´-היינו פה, עישנו פה ולא ממש ישנו. אחלה טיול לכל הנשמות השמחות!!".
תגובות