אדיש לכאב הזה,זה שצורם לי באזניים בכל פעם שאני פוקח אותן כדי לשמוע את הרוח.
מתעלם מהמראות שמשקפות לי את פניי הצבועות בשחור ולבן.
נעלם.
טובע בים של צביעות מחייכת,חמימה.עמוקה כמו הכחול של המים באמצע האוקיינוס.
והחיים ממשיכים לזרום בנחלי הזמן שלא עוצרים,גם לא בבצורת.
אבל נמאס לי לחכות!אני רוצה ללכת מכאן למקום טוב,למקום אחר,קצת שונה מהנוף שנשקף מחלון החדר החנוק שלי.
מתחנן לטיפת אוויר צח,כמו של פעם.כמו בהרים הגבוהים של הבית.איפה שהיו חברים,היו..
להיכן נעלמו כולם?איה נאלמתם אנשים חסרי לב,שחוץ מעצמם לא חסר להם כלום?
נשארתי פה לבד,בלב השממה הצחיחה הזאת כשרק עורבים מנקרים בראשי ואומרים לי "חזור" אל העבר,שם תמיד יותר טוב,יותר אפור.
מנסה להביט מאחורי הוילון,אך לא מצליח לראות את המחר.השקיעה מכסה את הכל בעלטה של יופי מַשְלֶה.
משקה את פרחי האבל על כן חלוני,שיצמחו ויפיקו שורשים עבותים,ויגדלו בדמעות של עצב.הדמעות שלי.
ממשיך במסע אחר האור המסתורי,שחודר דרך מסך הערפל של חיי.קרן אור יחידה.פס של לובן מסנוור ומאיר,אחריו אני מגשש את דרכי שלי,באפילה כמעט מוחלטת בחדרי חדרים של ליבי העזוב.
שמש זורחת,וענן מכסה בה.נלחם על האור ביום חמסין,והוא לא מוותר.רק חושך הוא מבקש,חשיכה ולא יותר.וחבריו העבים מכסים אט אט את השמש לא נותנים לה מנוח,מכסים הם בכוח עד יבוא השחור,ולא יהי עוד אור.
ממשיך לשרבט עוד מילים על הכתב וידיי כואבות מכתבי אהבה.אכזבה.כעס ועצב על ימים אסורים,צער ואבל על חיי נעורים.עוד טיפה,דמעה,את הכתב מחקה,טשטשה גבולות של מותר ואסור,של היום ואתמול,ומחר,מחר יבוא יום חדש,ויאיר על כולנו באפור.
