בס"ד.
אני להוותי, מרבה להגיב למאמרים המתפרסמים באתרים מסוימים, תוך שמעורר עלי תרעמת ולעיתים גם יותר מאבק של השמצות ודומה כי הכל לשווא.
להלן, ומדי פעם , חזקה עליי "לשכפל" את ה"שווא", שמא יתקיים בי : מינוס כפול מינוס מציב את הפלוס.
בית המקדש
================
בית המקדש, הינו סימבול מוחשי, לקידושין רוחניים שבין כנסת ישראל לדודה - הקב"ה. אין ולא שייך בכלל לחלום עליו, כל עוד כנסת ישראל אינה מכונסת ומגובשת בתוכה לככל "אחת", בבחינת :"גוי אחד בארץ".
והכל אל מול דודה - ה' אחד . "אחת" מול "אחד".
ואחדות המחנה, הרי לעולם לא תושג ,בלוא חברה שוויונית וצודקת, ערבותית ושאינה מתנכרת לשוליה ולכל חלשיה.
להוותינו , מה רחוקים אנו מאותו היעד הנכסף.
וכך, הצום, צריך שיהא טלטלה של ממש ודווקא בכיוון זה. לשוב לאדניה הבסיסיים ביותר של הגאולה : "צדקה ומשפט, שהם האלטרנטיבה האפקטיבית היחידה כנגד הצום" .שהוא גם ראשי התיבות של "צדקה ומשפט"
הכל משועבד לערך העליון - האדם
=============================
הציווי: "ושמרתם מאד לנפשותיכם" , הינו לא בכדי בלשון רבים. משום שברמת הדרש מכוונים הדברים לרובד עמוק ויחודי ואולי אף חשוב יותר מכל ערך אחר.
שהרי אין "מאד"-אלא "אדם" [על האדם שנברא נאמר : "והנה טוב מאד"] וכן ["בכל מאודך"]. אם כן אמור מעתה : "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", שמכוון בשמירה הנוגעת דווקא, לכל נפש אדם ובעבורה.
ושכל מצוות ה' למעשה בעבור אותו האידאל של ערך האדם באשר הוא אדם.
וכל זאת גם משום המשך הכתוב, המציין בסמיכות לאמור כי ביום דיבר ה' עימכם לא ראיתם כל תמונה, אשר יהא בה לכאורה משום מושא פיזי אלטרנטיבי להתגלמות האלוקות עלי אדמות.
לאמור: ובמילים אחרות : הקב"ה דאג בכוונת מכוון לציין כי הקב"ה לא החליף חלילה ולא "שכלל" דמותו והווייתו עלי אדמות, בשום צורה ממשית אחרת . וה"ממשות הפיזית היחידה היתה ונותרה כזו הבראשיתית - ה"צלם".
האדם באשר הוא אדם
האוצר הפגיע - ילדים
========================
מאז מעמד הברית שבסיני, וכחלק מהותי ממנו, הועמדו הילדים בראש ובמרכז, וכערובה לעתידינו בהיותם ערבים למחויבותה של הברית. הם הערובה לעתידינו גם במונחים הערכיים של הברית. וכך, לפחות מני אז, מתגבשת על כולנו מחויבות קולקטיבית של אחריות מוחלטת, לגבי שלומו של כל ילד וילד, וודאי מעם ישראל.
כך שכל אימת, שמתעורר ולו חשש סביר, כי אפילו הוריו האפוטרופוסים הטבעיים, מתאנים לו בדרך כל שהיא, הרי שמכח האפוטרופוסיות העל והמוסרית של הציבור ואשר גוברת לענין זה, על זו הטבעית, מחוייב הציבור וכל פרט שבו, לא לשקוט על השמרים עד אם להציל כל ילד שמרחפת עליו סכנה כאמור.
יתר על כן, לענין זה מתגבשת גם בנוסף, לגבי כל פרט ופרט, חובה משפטית של ממש, להרים קול, כדי עדות מחייבת, בבחינת : "ואם לא הגיד ונשא עוונו".
ודוק :"נשיאת העוון" היא רק אם מחרישים או כובשים את העדות ומכל סיבה שהיא. אך אין את ההפך . לאמור: אל לך לחשוש, שמא אתה טועה, שהרי במקרה זה של ילדים וגורלם אין כל נשיאה באחריות לחשש שהתגלה כטעות .
הנשיאה באחריות לענין זה, הינה רק ברמה של "מזיד" שאז העקרון הכללי, של "כאשר זמם לעשות" רלוונתי.
הנה כי כן, חובה חלוטה וברורה, כי ככל שמדובר ולו אך בחשש לגורלו של ילד, קמה החובה הפטרונית של הציבור לעשות מעשה נחוש. ואף מוטלת על כל פרט שיודע ושותק חובה משפטית מוסרית לדבר ולדבר ברמה .
והנה לאחרונה, תורת ישראל נעשתה לענין זה פלסתר בחוצות.
ניחום אבלים -להורים של ילדה
========================
הגזירה הנה על המת [ דגש על המת] ,שישתכח מן הלב. וככל שאנו מיטיבים לקיימה , כך אנו לכאורה מועילים לו יותר [שהרי בכך אנו מקיימים לכאורה בעבורו את הגזירה והוא משתחרר מאותה העקה].
ולא עוד, שיש להוסיף לדייק : "שישתכח מן הלב", שהרי הזכרון שבלב שהוא פועם ללא הרף אין מפלט ממנו והוא כמצולה שואבת. אך אין מניעה לכאורה שלא ישתכח מן ה"ראש" ואזי למעשה , כפי שכב' הרב [לבנון- ביהדות ערוץ 7]מציין ביחס לשני הקווים .
הרי שלטעמינו, "קו החיים" ,דווקא נמצא למטה. והוא זורם ישר ורציף עד חלילה לנקודת הסוף. ומעליו "קו הזכרון" , כשהוא הולך ונוסק למעלה מאותה נקודת חיבור התחלתית.
וכך, רק ביום הזכרון האישי, "רשאי" לכאורה, קו הזכרון שבראש, להטיל מעין עוגן : "אנך" הנוגע ונושק לקו החיים . וכך חוזר חלילה , עד כי קו הזכרון נסק כל כך למעלה ,עד כי אין משמעות לאנך אם יוטל מטה אל עבר קו החיים.
לכן, אם מותר לפנות אליכם הורים יקרים, שובו מהר להיאחז בקו החיים . עבדו את ה' בשמחה ויצירה בכך תטיבו גם עם בתכם המנוחה אשר מוטרדת מאד ולאין שיעור ממצבכם ויותר מזה, אף מתייסרת בגיזרתה : "שאינה משתכחת מן הלב".
ודומה שאף איוב אומר ודווקא בהקשר זה "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל".
והנותן חמישה לצדקה תבואהו ברכה
