אחותי הגדולה נעמה היא קוסמת. אחותי הגדולה יכולה לגרום לדגדוגים להשאר גם בלי שמדגדגים, ויש לה לפעמים חיוך גדול של קוסמים טובים. סיפרתי לחברים שלי בגן עליה. טהר הציעה שנשחק ב"קוסמים ומכשפים" עד סוף היום, ובאמת – שִׂחקנו. הרב של הגן, ששכח לומר לנו את שמו, היה צריך לרדוף אחרינו בחצר כדי שנבוא לקבלת שבת של יום שישי. כשישבתי קרוב לנרות הלבנים שדלקו לכבוד השבת, לא יכולתי להתאפק והצצתי אל הכניסה לגן. נעמה כבר חכתה לי. היא ישבה על כסא ירוק קטן בפינה והחזיקה ספר צבעוני שלקחה ממדף הספרים של הגננת. צפיתי בה זמן מה, בציפיה שתפסיק רגע ותתבונן בנעשה במעגל של הילדים, אך נעמה היתה שקועה בספר שלה. חזרתי להאזין לרב שקרא פסוקים מן הפרשה. "...מכשפה לא תחיה...". ההצגות אתן סיים הצחיקו אותי מאד. חבל שלא אמר לנו את שמו.

 *~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

 "נעמהלי!"

טרם הספקתי להרים את ראשי מן הספר וכבר נכרכו שתי זרועות קטנטנות סביב צוארי. חוֹם זעיר פשׁה בכתפיי ובערפי, ומשם פנה להבעיר את כל גויתי באהבה עזה לחמוד הקט שדבק בי.
"שלום מתוק!" עניתי בחדוה מלווה בצחוק קל של השמחים באמת. "היה לך כיף היום?".
יוּבַל החזיר את ראשו מן החיבוק להתייצב מול פניי המאירות לו בחיוך. "היה כיף!" אמר-צעק יובל בהתרגשות, "שיחקנו קוסמים ומכשפים. אני הייתי הקוסם הטוב!". לִבְנַת שיניו הסדורות להפליא של הילדון נחשפה בחיוך זעיר עטור גומות.
ישבנו, אני על כסא מכסאות הגן ויובל על ברכיי, חודרים עמוקות במבטנו זה לפניו של זה. מתענגים על נצח שכולו עולם הבא. מה חושב לו אחי הקטן כאשר הוא מסתכל בי כך? באצבעות יד שמאל הסטתי את קווצות השיער השחור של יובל הצידה, כדי לחשוף מצח צחור, אצילי. רכנתי מעט לפנים והצמדתי את שפתיי אל מצחו של יובל. רגעים ארוכים נשארתי עצומת עיניים ומחוברת לילד בנשיקה, בעוד הוא מצחקק בהנאה תחת סנטרי.
"די, נעמה, מספיק כבר!" אמר יובל בין גלגול צחוק אחד למשנהו ושלח את ידיו להרחיק את ראשי. נעניתי להפצרותיו וניתקתי ממנו את פי שחזר לחייך. בתנועת פיוס הגבהתי את יד ימין והעברתיה בלחי אחי. הליטוף מרדים את יובלי מדי פעם, כנראה משום שאמא שרה לו את ניגוני הערשׂ המדהימים שלה בליווי ליטוף. לפתע חשתי מספר משיכות בשרוול חולצתי. הייתה זו טהר, שעמדה מימיני וחיכתה שאסב לה תשומת לב. טהר גרה לא הרחק מאתנו. לפעמים אני רואה את אמהּ מובילה אותה לגן בבוקר, בעת שאני מחכה לאוטובוס שישאני אל חיק בדידות המכללה, כשיובל כבר מתרוצץ לו בגן.
"את אחות של יובל?" שאלה טהר, עיניה החומות והגדולות מוסיפות כל כך להבעת הפליאה שלה.
"כן" עניתי בקצרה והנהנתי. יובל העביר את מבטו ממני אל טהר ובחזרה לסירוגין.
"ואת באמת באמת קוסמת?" שאלה שוב. הפעם התרחבה עוד הבעתה המשתוממת של טהר הקטנה, עד כי פניה הזכירו לי פני תנשמת. דמיוני המשתלח יחד עם ההפתעה מהשאלה עקמו את שפתיי לכדי חיוך משועשע.
"אני לא בדיוק קוסמת, אבל אם תרצי, חמודה, אני מוכנה להיות". טהר צמצמה את עיניה במחשבה ובחנה את דבריי.
מעבר לראשה המתולתל בזהובים של טהר זיהיתי את אמהּ שבדיוק נכנסה לגן, צרור מפתחות הרכב המשפחתי בידה. היא נראתה צעירה מאד, ושיערתי שטהר היא בִּתהּ הבכורה. הוריי זכו לבן זקונים, אך אין הם זוכים כמעט לאספו מן הגן. לרוב מוטל עליי לקחת את יובל מן הגן, לפחות בזמן שאני נמצאת באזור, ובזמנים אחרים נדרשת תמר אחותי לעשות זאת במקומי. אין אני מקפידה על כך, הרי בין כה וכה הילד הזה רק מצליח לשמח אותי.
אמהּ של טהר התקרבה אל ילדתהּ הממוקדת במחשבה, כפפה ברכיים והפתיעה אותה מאחור.
"טהר, הגעתי!" קראה האם בקול דק מתנגן.
"אמא!" קפצה טהר בהפתעה גמורה, חייכה והסתובבה לחבק את אמהּ.
"אבא מחכה לנו בבית" אמרה אמהּ של טהר בשלווה ואט אט שחררה את חיבוקהּ, "ברכי את החברים שלך בברכת שבת שלום והביאי את הילקוט".
האשה הצעירה התרוממה והנהנה לעברי כשחיוך ידידותי נסוך על שפתיה. החזרתי לה בהנהון נעים משלי. טהר הרימה את ילקוטהּ שהיה מונח על הרצפה לצדהּ, הגתה "שבת שלום!" בבטחון לא ביישני בעליל ונופפה בידה לשלום. אני השבתי "שבת שלום", ויובל, שצפה בשקט באם ובבתהּ כל אותה העת נופף גם הוא בידו בהתלהבות. כשנעלמו השניים מבעד לפתח הכניסה לגן, הורדתי בעדינות את יובל מברכיי ונעמדתי.
"טוב, הגיע הזמן שגם אנחנו נתחיל ללכת הביתה, לא?" אמרתי ליובל. הוא הנהן בהסכמה ופנה להביא את ילקוטו ממעגל הכסאות.
החדר הארוך היה כמעט שומם. שני נרות שבת נשכחו דולקים על השלחן במרכז מעגל הכסאות. שני אחים, תאומים זהים, עמדו ליד הכניסה זה לצד זה, ילקוטיהם על כתפיהם, והביטו החוצה. כנראה חיכו לאמא או לאבא – או אולי לאח – שיבוא וילוום לביתם. הגננת התרוצצה אנה ואנה, מסדרת סידורים אחרונים לפני שתנעל ותוכל לעסוק בסיום הכנת צרכי שבת בביתהּ.
יובל מצא את הילקוט הכחול שלו והחל מסדר את הכתפיות על כתפיו. כתפיים דקות יש לו ליובל, הרהרתי. החזות העדינה שלו תמיד מעוררת בי רגשי הדר ואהבה. יש איזו אש מיוחדת המבעירה את כל הילדים שבעולם, להבה זכה של תמימות וקדושה. ישנה לשון אש שמתנוצצת בזהר בכל פעם שילד צוחק, או בכל פעם שילד עונה בתשובת ה"ככה" למבוגר המבולבל. ביובל אני מוצאת יותר מיובל, אני מוצאת בו נהר שוטף ומטהר. אחי הנפלא – האם גם אני טבלתי בסודות הללו בהיותי בגילו?
יובל התקדם לעברי, מדלג באושר. הושטתי יד, ובטבעיות ילדותית הכניס הוא את ידו בידי. יצאנו מדלגים יחד מן הגן.

 הפסקנו לדלג כשהגענו לשער החצר, ושוב התפשט בי אותו חום זעיר. מיששתי באגודלי את אצבעותיו של אחי. תחושת כף היד הקטנטנה הסגורה תחת אצבעותיי היא מן המיוחדות על פני תבל, חשבתי. הילוכי עם יובל היה איטי, מותאם לצעדים היובליים הקצרים שלו. כפות רגליו של יובל היו נעולות זוג סנדלים ירוקים חדשים, שאמא ואבא קנו לו לקראת האביב. שאפתי את אויר הצהריים הקריר, מנצלת כל רגע שנותר לי במצב זה.
"אמא ואבא לא בבית עכשיו, יובלוּש. הם יצאו להפגש עם רב כלשהו" הודעתי לאחי, משתדלת לא לזרוק מרירות בדבריי. יובל לא נראה מתעניין יתר על המידה, רק תקע בי מבט מחוייך ואמר בפשטות: "טוב". יתכן וכבר התרגל ליציאות הסדירות הללו של ההורים בימי שישי. גם אני – התרגלתי אליהן, ואף שבעתי מהן די. כשהרגשתי שמחשבתי בוגדת בי ונודדת למקומות כואבים, שבתי להתמקד ביובל.
"תרצה שאספר לך סיפור עד שנגיע הביתה, מתוק?" הצעתי.
יובל מיד נדרך והרים את ראשו לזעוק בגיל: "כן!". אחרי ההתרגשות הראשונית הוסיף ושאל: "זה סיפור על קוסמים?".
הנעתי את ראשי לשלילה ועניתי: "לא, אני לא מכירה סיפורים על קוסמים, אבל אוכל לספר לך סיפור על חכם צדיק".
יובל נראה כבוחן את הצעתי, כמנסה למצוא את המלכודת שבה. "בסדר" אמר כשהתייאש לבסוף.
חייכתי אליו והתחלתי לפשפש בזכרוני אחר סיפור חכמים כלשהו מן המשנה או מן הגמרא. סיפורים רבים עוד זכרתי משנת השירות, בה הייתי צריכה מדי פעם להעביר שיעורי פרשת שבוע לבנות בבית הספר היסודי. התבוננתי ביובל, עודי חושבת. לפתע, הבזיקה השמש מבעד לשערותיו של יובל על מצחו ועוררה את זכרוני לסיפור מצוין.
"אספר לך על שמעון הצדיק, שהיה כהן גדול בתקופת בית שני" אמרתי.
"טוב" הגיב יובל בסיפוק. קולו הספוג בציפיית החידוש הצליח לרגש גם אותי לקראת הסיפור. שיערתי שעד שאסיים כבר נהיה בבית.

 "שמעון הצדיק היה כהן גדול, ומלבד היותו כהן גדול גם היה איש חשוב ומכובד בעיני עם ישראל ששהו אז בארץ" התחלתי מספרת. הצצתי לראות מה מידת התעניינותו של יובל. יובל הביט בסנדליו הטופפים על פני הלבנים האדומות שבמדרכה, אך אוזניו בהחלט היו מוטות לשמוע את דבריי.
"הוא הנהיג את עם ישראל והציל אותם פעמים רבות מכל מיני צרות" המשכתי, מתאמצת לחקות את נימת קולהּ של אמא בספרה אגדות על המיטה ליובל הקטן. "פעם אחת, כשעבד שמעון הצדיק בבית המקדש בעבודת הכהן הגדול, הגיע איש מהדרום להקריב קרבנות. אותו האיש היה נזיר. האם אתה יודע מהו נזיר, יובל?".
יובל לא הסיר את עיניו מהמדרכה ומסנדליו החדשים. "לא. מה זה נזיר?" השיב בעניין.
"כשאדם רוצה לקיים משהו, הוא נודר נדר שאם לא יעשה כפי שהבטיח שיעשה, או אם יעשה כפי שהבטיח שלא יעשה, יתחייב להביא קרבן לבית המקדש" הסברתי. "נדר של נזיר הוא נדר מיוחד, בו נודרים לא לאכול ענבים ולא לשתות יין, לא להסתפר ולא להטמא למת, לתקופת זמן מסוימת".
יובל הנהן לאות הבנה, כשפיו חצי פעור בסקרנות. "אז זה כמונו, כי אנחנו כהנים וגם לנו אסור להכנס לבית הקברות לבקר בקבר של סבתא רחל, נכון?" שאל.
הרהרתי רגע והשבתי: "נכון, זה דומה לאיסור של הכהנים להטמא למתים. יפה מאד! מה שמיוחד עוד בנזיר הוא שגם אם הוא מצליח לגמור את כל הזמן של הנזירות בלי לעבור על נדריו – עליו להביא קרבנות לבית המקדש ולגלח את השיער שגידל, כנזיר שנטמא למת."
"בכל אופן, נחזור לסיפור. שמעון הצדיק הביט באותו נזיר שבא לגלח את שערו ולהקריב את קרבנותיו על שנטמא, והתפלא מאד מיופיו. היו לו עיניים יפות ושיער מתולתל וארוך, מלא חן". בעת שהגיתי את המילים האחרונות עזבתי לרגע את ידו של אחי והחלקתי על שערו בקצות אצבעותיי. החזרתי את ידי למקומה אצל יובל המאזין בדממה וחזרתי לספר. "שאל אותו שמעון הצדיק: ´בני, יהודי מתוק, מדוע גזרת על עצמך נזירות? שיער יפה כל כך יש לך, וארכו מעיד על כך שהחל לגדול עוד טרם גזרת נזירות על עצמך. הלא ידעת שאם תידור נדר נזירות תאלץ לגלחו?´. הנזיר נדהם שהכהן הגדול פנה דוקא אליו, אך ענה: ´אני רועה את צאן אבי בעיר בה אני מתגורר. יום אחד הלכתי למלא דליי מים על מנת להשקות את הכבשים והעיזים, והסתכלתי בהשתקפות שלי במים. ראיתי את השיער היפה שלי וחשבתי – כמה אני יפה! פתאום הצטערתי נורא שחשבתי כך, כי אסור להתגאות בכלל, ונדרתי נזירות כדי לנצח את יצר הגאווה ולגלח את השיער שגרם לי להתגאות´. הנזיר סיים את תשובתו ושמעון הצדיק התרגש נורא. הוא חיבק את הנזיר, נשק לו על מצחו ואמר: ´בני, הלואי וכל הנזירים בישראל יהיו כמותך, שנוזרים את נזירותם כדי להכניע את היצר הרע ולהתקרב לה´ יתברך´. זהו, סוף הסיפור".
כשסיימתי, הגענו לתחתית גרם המדרגות של בניין המגורים שלנו. יובל פתח ראשון בעליה ואמר: "יופי! סיפור טוב. עכשיו ספרי לי סיפור על קוסמים!" פקד. צחקתי מעט. מה יש לילדים האלה מקוסמים?
הגענו צעדים ספורים מדלת הכניסה לביתנו. "יובלי, אנחנו ממש קרובים לבית, לא כדאי להתחיל סיפור ולא לגמור" אמרתי במעין התנצלות. יובל עטה פרצוף עצוב-מאוכזב וקרא: "אוף!".
עצרנו על מפתן הדלת. התכופפתי ונישקתי שוב את יובל על מצחו כפיצוי. באותו הרגע הרגשתי איך שמעון הצדיק זורם דרכי ומברך בשבילי את הילד הקט שלפניי בשפע ברכות בהן רק טהורים יכולים להתברך. החום שהציף אותי בפעם הזו היה של נהר די נור. עם זאת, פרצופו של יובל נותר ללא שינוי. ידעתי מה עליי לעשות. תקפתי את יובל בדגדוגים בבטנו ובצוארו. מיד סרה הבעת האומללות מפניו של יובל, זו המעוררת את רחמיהם של המבוגרים, והוחלפה בצחוק רם. גופו קטן המימדים התפתל מאימת הדגדוגים. עטפתי את יובל בשתי ידיים אוהבות, ובקומי נשאתי אותו אל חיקי. הילד גַדָל, ומשקלו הכביד על ידיי בהתאם. בסיוע האמה והאצבע של יד שמאל שלי פתחתי את הדלת, ונכנסתי אל הבית יחד עם יובל המדוגדג שלא הספיק להרגע מהצחוק המתוק שלו, הרופא חולים מסוף העולם ועד סופו.

 הנחתי את יובל על רצפת סלון ביתנו. הסלון המעוצב בצבעי אדמדם-חום, המשרה כבדות מבוגרת, היה מנוגד בתכלית לאופיו הפעלתני של הילד. ניחוח הבישולים האחרונים לשבת נישא באויר וגירה את אפי. רעבה הייתי, ושיערתי שכך גם היו שאר בני הבית שעוד לא הספיקו לגשת לארוחת הצהריים. ביקשתי מתמר לפני שיצאתי שתבשל פסטה, ותכננתי שאסיים בעצמי את התוספות לארוחה. מאז השירות הלאומי אני חשה שלא בנוח עם ארוחות הצהריים המשפחתיות לפני השבת, מפני כבודהּ של שבת קודש.
התחלתי ללכת לעבר המטבח, בצדו השני של הסלון המרוהט בהקפדה. דורות שלמים של בני משפחתי הציצו בי מבעד למסגרות וזכוכיות, כבוחנים.
"יובלוש, אציע לך הצעה. אתה תלך להביא את הצבעים שלך וכמה דפי טיוטה כדי לצייר על השולחן במטבח בזמן שאני אחתוך ירקות ואכין מהם את הסלט שאתה אוהב. מה אתה אומר?" אמרתי, בהגיעי אל הכיריים המכוסות סירים רוחשי כל-טוּב. המטבח שלנו פתוח אל הסלון בצורה חלקית, כך שפשוט למדי לצפות במתרחש מחדר אחד למשנהו.
יובל, שרסיסי צחוק עוד שלטו בו, נתפתה לאלתר להצעה ומיהר מן הסלון אל מסדרון החדרים. בריחוק מה שמעתי את קולו המאושר קורא: "יש! נעמהלי מכינה לי סלט גזר-עגבניות עם רוטב טעים-טעים!". התבטאויותיו של יובל היו כה ילדותיות ומרעננות, משוחררות מכל המחסומים הרגילים שבשיחות החולין. ישנם מעטים המסוגלים לשמר מילדותם את תכונת הנביעה הפנימית של סודות הנפש.
כשפניתי לבחון את קערת הפסטה שחכתה בסבלנות על השיש, מצאתי פתק החתום בכתב ידהּ של תמר. מסתבר שאחותי יצאה מן הבית לעיסוקיה כשאני ויובל היינו בדרכנו. פלטתי אנחה ונענעתי בראשי. היא כבר בת חמש עשרה ולא יודעת שלא משאירים אש דולקת בבית ללא השגחה?
משכתי וקירבתי אליי, למקום הפנוי שבין הכיריים והפסטה, את קרש החיתוך והסכין שעליו שהכנתי מבעוד יום. יובל הגיע כשהתכופפתי לבחור ירקות מהמגירה התחתונה במקרר. ידיו היו עמוסות בצבעים וכלי יצירה שונים, יחד עם דפי טיוטה אחדים. אבא נוהג להעניק ליובל דפים מעודפי ההדפסות של המחשב הביתי, אולי בתור ניסיון לחנכו למחזור. על דף אחד זיהיתי את ההזמנה לקידוש שערכנו לפני חודשיים, בשבת החתן של איתן, אחי הקטן ממני בשנתיים. מרוצת המחשבות הצמיחה ניצני תוגה בראשי.
יובל הניח את חפציו על השולחן הפינתי. ביטלתי את מחשבותיי בהינף יד ופיניתי לגזרים ולעגבניות שלקחתי מקום בסמוך לקרש החיתוך. הסתובבתי לרגע בשביל לעזור ליובל להתיישב על הכסא הבודד שבמטבח, ובאותה ההזדמנות הפעלתי את מערכת המוסיקה. צלילים שקטים ונינוחים החלו מתנגנים כשחזרתי אל קרש החיתוך והתחלתי לחתוך עגבניות. למדתי שהמוסיקה היא כלי מצוין להברחת העצב, אפילו במקרים הקשים ביותר.

 "עמק, חורש – סוד ילבשו,
שמש כבר חובקה הרים...

 "נעמה!" קרא יובל ממקומו שבשולחן, "זה השיר שלך! אני אוהב את השיר הזה".
חייכתי. "נכון, יובל. אתה מוסיקלי כל כך!". השיר המשיך להתנגן, ואני שקעתי בתוך מילותיו מרחיבות הדעת.

 ...מרחבים יחדיו ירגשו,
מי יורדה אל הכרמים?...

 השכבתי חצי עגבניה בזוית נוחה לחיתוך. "יובלוש, מה אתה מצייר?" שאלתי, ספק רוצה לדעת את התשובה ספק מבקשת לנחש. צבעיו של יובל החליקו על הדף בשקט, כמכבדים את השיר הנשמע במטבח.
"אני מצייר לך ציור יפה" אמר כמעט בלחישה, כממתיק סוד, "אני מצייר אותך עם חתן קוסם, כי את קוסמת, ואז תתחתנו ביחד". אבן-חנק דמיונית נבראה לפתע בתחתית גרוני.

 ...אן תלכי?
אן תסורי לבדך?...

 מחשבות צצו בי שוב בפרעות, וידיי עוד עוסקות במלאכת הסלט. מילות השיר התהפכו לי לגוון משמעות אחר. אן אסור לבדי? הלנצח אאלץ להלך ביחידות?
"יובלי, מי אמר לך שאני צריכה להתחתן?" תבעתי, משתדלת להסתיר את הרעד שבקולי, אך ללא הועיל. השקט שליוה את ציורו של יובל התפתח לכדי רחש מציק.

 ...אי דרכך יורדה?
ספרי לי
נעמה...

 "אמא אמרה לאבא, כשהלכתי לישון ביום שלישי. שמעתי אותה אומרת לאבא לפני שנרדמתי, ואפילו חלמתי שאת מתחתנת עם קוסם טוב בדיוק כמוך!" ענה יובל כאילו דבריו היו מובנים מאליהם. כל כולו היה שקוע בציור. צבעיו של יובל הצייר הפכו בהדרגה לתזמורת רעשי קשקושים, ונדמה היה לי שתזמורתו והמוסיקה הנינוחה נלחמות זו בזו על שלטון המטבח.

 ...סוד לי קט – אשוח לי בדד,
לרוחות אגל סודי...

 בעוד ידיי נאבקות להשלים את חובתן לשיקול הדעת הפשוט, חום וקור עלו לשמש בי בערבוביה. עצב הקשה על פעולת הנשימה השגרתית שלי. חששתי שיובל מרגיש בדבר, או אולי מצליח לשמוע את הרהוריי הכמוסים. עוד רב, עוד רב, ורב נוסף... למה אין הם יכולים להבין? ברור לי שהבעיה אינה בי. מדוע זהו עניין גדול להבין שאני מחפשת יותר עמוק משאר העולם?

 ...הבוצרים שירם ירונה,
בכרמים הרוח שט...

 ...ומעבר לכך - חושבים הם עלי שהנני סרבנית כפייתית. וכי יתכן כדבר הזה אצלי, שקשה עלי הבדידות כקריעת ים סוף? בכי של שמחה – לא ידעתי כבר שנים. רוצה אני בכל מאדי לבנות בית טהור וזך, עם ילדים משלי שישאוני מעלה מעלה אל שערי הנבואה, כדבורה. אולם... איך? אפילו לא אחד מאותם ילדותיים שכמותי לא מצאתי להרכיב במרכבתי.
ידיי החלו רועדות כשנגעו בעגבניה השלישית. קול צפצוף של רכב בנעילתו נישא מן הכביש דרך חלון המטבח. ידעתי: אמא ואבא חזרו. ליבי הלם בעוצמה והבעיר אש קפואה בעצמותיי.

 ...ציפורים עפות צפונה,
נעמה שרה בלאט...

 *~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

 החלפתי את הצבע הסגול בצבע אדום. נעמה תאהב מאד את הציור, חשבתי. ציירתי בצבע האדום.

 ...אן תלכי?
אן תסורי לבדך?
אי דרכך יורדה?
ספרי לי
נעמה...

 סיימתי. בחנתי את הציור שלפניי. ציירתי את נעמה עם כיסוי ראש, מחזיקה יד של קוסם טוב החובש כובע חוֹם. ביניהם ציירתי לב אדום גדול ויפה.
זרקתי את הצבע האדום לתוך הקופסה וירדתי מהכסא כשהציור בידי. "סיימתי!" צעקתי. נעמה לא הגיבה, אז התקדמתי אליה ומשכתי בחולצה שלה. "נעמה, תראי, סיימתי את הציור. זה בשבילך!" ניסיתי לומר יותר בשקט. לפעמים נעמה לא אוהבת שאני צועק.

 ...סוד לי קט – אשוח לי בדד...

 נעמה הזיזה את ראשה מעט והביטה בציור שלי. חייכתי וחיכיתי. היה נראה שהיא עומדת לומר דבר, אך פתאום התחילה לבכות בקול. הפסקתי לחייך.
"נעמהלי, אל תבכי. למה את בוכה?". הסתכלתי וראיתי שעל הקרש יש רק עגבניות, אז הוספתי: "די, נעמה, זה לא בצל, לא בוכים מעגבניה". הפנים של נעמה נרטבו מדמעות והבכי שלה הדהד בכל הבית. הרגשתי רע, הרגשתי אשם. נעמה רכנה וחבקה אותי חזק.

 ...לרוחות אגל סודי...

 מאחורי העיניים שלי הרגשתי דמעות. הפלתי את הציור אל הרצפה. "די, אל תבכי. אני מצטער. אני מבטיח שאני לא אצייר לך עוד קוסמים..."

 ...סוד לי קט – אשוח לי בדד
לרוחות
אגל סודי"

 "...מבטיח!" אמרתי,
ובכיתי נורא.

 ___________________________________________________

נחתם ל´ בשבט התשס"ט. לכל אלה שזוכים לחפש במעמקים.
בהשראת שירו של אברהם בר-עוז בלחנו של שלמה בידרמן (בירן)