בוקר חדש. קרני השמש שהציצה בביישנות מהאופק נגעו בפניו הקמוטים בהיסוס. הוא הניע את עפעפיו בתנועות איטיות ועדינות ופקח את עיניו הכהות. מספר דקות שכב שם, על החולית הנמוכה, בלא תזוזה. הרוח הקלה שהכתה בראשו וערבלה את שערו גרמה לו לצמרמורת לכל אורך עמוד שדרתו. האיש קם והתמתח, מנסה לשמור על שיווי משקלו ובו זמנית להתחמק ממשבי הבוקר. מבטו הוסב אל המזרח, שם השמש גם היא מתחה את שריריה. צבע השמים העיר חלקים עזובים בזכרונו והחל להסיק את נשמתו הקפואה. האיש קל הגוף הסיט מבטו לכיוון השני, אל הים הכחול. מימיו העמוקים והתכולים שלחו גלים גבוהים אל החוף – ספק בגלל דחיפות הרוח, ספק בגלל כמיהתם לחומו של הכדור הצהוב. גם המים ריגשוהו והציפו את תוכו באש נוזלית. הרעננות של בוקר נפלא זה שחתה בעורקיו כה מהר, עד שלא הצליח להתאפק האיש והחל לדדות בכל מהירותו וכוחו על פני משטחי החול האינסופיים לעבר שאריות המלח שנותרו מפיצוח הגלים על החוף. הגרגרים הנוצצים עליהם דרך נדמו לו לפתע כשכבות רבות של זהב, ושמחתו גאתה עוד יותר. בחיוך גדול וחסר שיניים התקדם האיש בלוי הבגדים בדידוי אחרון אל הקצף הלבן שחיכה רק לגלים חדשים שייקחו אותו עמהם. חיוכו של האיש הפך לריקוד של אושר כאשר נשקו המים לאצבעות רגליו המזוהמות. ריקודו הפך למחול של צעקות הודיה כאשר האירה עליו השמש מעל לדיונה והבריחה את צינת הצל. מחול הצעקות הפך פתאום, ללא שום אזהרה, לזעקת כאב.

גופו החלוש של האיש נפל לצד צדפים וגרגרי זהב ששינו צורתם לאבנים חדות ואבק שריפה.

לא עבר זמן רב והאיש קם לפגוש בעוד בוקר. בוקר חדש – שחור וחשוך. מחשבות מוכרות סבבו במוחו העייף של האיש, ונהרות השמחה שקטו בו ממזמן. האיש התרומם בשארית כוחותיו והביט סביבו. כן, הוא חזר לביתו. הים הישן והכה מוכר שכב לצידו, דומם ואפל. הים שלו. ים עצוב. הוא חיפש את שאר היופי של החוף הקודם אף שידע שנעלם. הוא ידע שבים שלו אין גלים, אין רוח. בין שלו אין קצף לבן ומים תכולים. בים שלו, בים שלו אין שמש מחממת וחולות של זהב. אפילו דיונות אין כאן.

מה נותר?

החזון. הנבואות העתיקות מספרו המאובק.

אל הקבר שחצב בעצמו באחד מהסלעים המלוכלכים נכנס האיש ושכב, מצפה לעוד לילה של חזיונות וחופים חדשים. אולי, אם יתמזל מזלו, תשוב נשמתו אל המרומים, שם יוכל לחכות לתחיית המתים.

וכך נם היהודי האחרון, בין דיונה של עצמות יבשות – וים של גללי חמורים לבנים.