המחוגים בשעון הגדול התלוי על קיר חדר המורים הראו אחת ושלושים כאשר התפרצה מרים המזכירה, באמצע ישיבת המורים השבועית וקראה: "נירה, בואי למזכירות, יש לך טלפון דחוף!" הקריאה הכניסה מתח וסקרנות לישיבה המנומנמת. נירה קמה בבהלה, הסיטה לאחור את כסאה ומהרה בעקבות המזכירה, כשהיא מפטירה "סליחה" לעבר המנהלת.

"מרים, מי זה בטלפון?" שאלה כשפסעו שתיהן במסדרון

"זה גיא, הבן שלך"

"גיא? קרה לו משהו?"

"לא, לא. הוא אמר משהו על אימא שלך"

"אוי ואבוי" מלמלה נירה וחשה בעננת דאגה וחרדה המתקשרת מעליה.

ביד רועדת הרימה את השפופרת שהייתה מונחת ליד מכשיר הטלפון.

"הלו, גיא"

"אימא, קרה משהו לסבתא פנינה. צלצלתי כמה פעמים בדלת והיא לא פתחה לי. אחר כך שמעתי אותה אומרת בקול חלש שהיא לא יכולה לפתוח", קולו של הילד נשמע לחוץ ומפוחד.

"לא יכולה לפתוח? מה זאת אומרת? איפה אתה?"

"אני אצל לאה השכנה. היא באה אתי לדלת של סבתא ושאלה אותה מה קרה. סבתא אמרה שנפלה ולא יכולה לקום"

"או, אני מבינה גיא. אני תכף באה עם המפתח, חכו לי".

מזה שנתיים, מאז החלו ישיבות המורים השבועיות בשעות הצהרים, היה לנירה סידור קבוע עבור בן הזקונים שלה. הוא היה הולך, ישר מבית הספר, לאמה הגרה בסמוך. סבתא פנינה הייתה מכינה לו ארוחת צהרים, מפנקת אותו במטעמים האהובים עליו ובהפתעה קטנה בכל פעם. אחר כך היו משוחחים ורואים טלביזיה עד שהייתה מגיעה נירה לאסוף אותו בסביבות השעה שלוש. הסידור היה נוח לכולם. סבתא פנינה וגיא נהנו מהפגישה השבועית ולא אחת הייתה נירה שומעת מאמה השגות על דברים שקרו בביתה ועליהם יכולה הייתה לדעת רק מסיפוריו של גיא.

בשנה האחרונה התדרדר מצבה של פנינה. היא ניסתה להסתיר זאת מנירה אולם הדבר לא עלה בידה. היו לה בעיות בתפקוד יד ימין, דבר שהקשה עליה בחיי היום-יום, אך היא סירבה לקבל עזרה ממטפלת. בלבה של נירה קינן חשש עמום מפני היום שבו יקרה לאמה משהו נורא. עתה, כאשר מיהרה אל מכוניתה החונה במגרש החנייה הקטן הצמוד לבית הספר, חשה שהיום הזה אכן הגיע. בשל המתח והלחץ התקשתה במציאת המפתחות ובהתנעת המכונית. דקות אחדות נאבקה במערכת ההתנעה הממאנת להישמע לה.

חלפו כשלושים דקות מסיום שיחת הטלפון עם גיא עד שהגיעה נירה, מלווה בחמה חיים, לבניין בו גרה אמה. היא בקשה מחיים להתלוות אליה למקרה שתתעוררנה בעיות נוספות. חיים היה פנסיונר שעבד שנים רבות עם מכונות שונות במפעלים. היו לו ידיים טובות וידע טכני אשר בעזרתם נהג לעשות בביתו ובבית ילדיו את כל התיקונים הדרושים וגם הפעם חשבה נירה שתוכל להיעזר בו.

הניסיונות לפתוח את הדלת במפתח שהיה ברשותה של נירה נכשלו מכיוון שאמה השאירה מפתח בדלת מבפנים. כל מאמציו של חיים לדחוף את המפתח הנעוץ בדלת ולהפילו עלו בתוהו.

הם עמדו שם, קבוצה קטנה ומודאגת שכללה, מלבד נירה וחיים, את גיא, לאה השכנה ובתה סיגל. "אנחנו חייבים לקרוא למישהו שיפרוץ את הדלת", אמר חיים לאחר מספר דקות בהן ניסה שוב ושוב, ללא הצלחה, לפתוח את הדלת.

נירה הייתה כולה פקעת של עצבים וחרדות. היא ניסתה לדמיין בעיני רוחה את אמה השוכבת מעברה השני של הדלת, חסרת אונים ומחכה, מי יודע כמה שעות. היא רצה לחנות של משכפל המפתחות שהייתה בקצה הרחוב השני. היא תפסה אותו בדיוק כשעמד לנעול את חנותו אך הוא עצר והקשיב בסבלנות לדבריה.

"לא כדאי לפרוץ את הדלת" השיב בקול מתון, "הכי טוב להזמין את מכבי האש. יש להם סולם גבוה והם יוכלו להיכנס דרך המרפסת. בואי, צלצלי אליהם מכאן".

קולו המרגיע ועצתו הנבונה מצאו חן בעיניה של נירה והיא התקשרה למכבי האש. לאחר שהסבירה להם את בעייתה הם הבטיחו להגיע תוך דקות אחדות.

נירה הודתה לבעל החנות והחלה לרוץ חזרה לבית אמה. לבה הלם בחוזקה וזיעה נגרה לאורך גבה.

מכבי האש הגיעו כמעט יחד עם נירה. הם העלו את המשאית האדומה והגדולה שלהם על המדרכה הרחבה, בדיוק מתחת למרפסת המטבח של הדירה הנעולה. במקצועיות הציבו את הסולם הגבוה שהגיע ממש עד לקומה השנייה. הכבאי טיפס עליו בזריזות, שבר שלב אחד בתריס, פתח אותו וכך הצליח להיכנס לדירה.

נירה כבר חיכתה ליד הדלת מבחוץ כאשר פתח הכבאי את הדלת מבפנים. האם פנינה הייתה שרועה על רצפת ההול, עירומה ורועדת מקור. שפתיה היו כחולות ועיניה זועקות זעקה אילמת. נירה עמדה כמאובנת והביטה בכבאי אשר בזריזות הביא מגבת גדולה מחדר האמבטיה, עטף בה את פנינה ובעדינות רבה הרים והושיב אותה על הכיסא שניצב לידה.

נירה עמדה כמאובנת ולטשה עיניה בכבאי המטפל באמה. היא לא הייתה מסוגלת לזוז. לאה השכנה משכה את שני הילדים לדירתה כדי שלא יצפו במחזה הקשה. הכבאי נגע בעדינות בכתפה של נירה ואמר: "בואי תביאי לאימא כוס מים". מגע היד הפשיר בבת אחת את השיתוק שאחז בנירה. היא שבה לעצמה, ניגשה למטבח וחזרה עם כוס מים. בזריזות משכה כיסא קרוב לאמה, לטפה את לחיה ונתנה לה ללגום באיטיות מכוס המים. פנינה החלה לבכות.

הכבאי נסוג בעדינות ונופף בידו לשלום. נירה השיבה לו במנוד ראש ועשתה מאמץ להרגיע את אמה הבוכייה.

"די, אימא, זה עבר. אני פה אתך. אני אשמור שלא יקרה לך שוב דבר כזה" אמרה בקול המרגיע ביותר שהצליחה לגייס, "בואי, תשתי קצת ותפסיקי לבכות. תכף אעזור לך להתלבש".

עברו כעשר דקות עד ששככו יפחותיה של  פנינה. היא נשמה מספר נשימות עמוקות והפסיקה לרעוד. נירה הביאה לה חלוק בית, עזרה לה ללבוש אותו ובצעדים איטיים הובילה אותה לשבת בכורסא שבסלון.

"איפה גיא?" שאלה פנינה

"אצל לאה השכנה. הוא זה שצלצל אלי לבא לפתוח לך את הדלת", השיבה נירה.

בעודן מדברות נשמעה נקישה בדלת. זה היה גיא.

"סבתא!" קרא הילד ורץ לחבק את סבתו הנרגשת, "מה קרה לך?"

"גיא, גיא, הצלת אותי!" קראה פנינה, נשקה לנכדה ועיניה התמלאו שוב דמעות, "עשיתי מקלחת, רציתי להיות נקיה לפני שאתה בא אלי. כשיצאתי מהמקלחת החלקתי ונפלתי שם. לא הצלחתי לקום. ניסיתי להיאחז באמבטיה או בכיור אבל לא הצלחתי. ידעתי שאתה צריך לבא וגררתי את עצמי קרוב לדלת. המפתח היה בפנים והבנתי שתהיה בעיה להיכנס".

המאמץ לספר את קורותיה החליש את פנינה והיא השתתקה, מלטפת את ראשו של נכדה.

נירה נצלה את הזמן שבנה ואמה משוחחים והלכה למטבח להכין לאמה משהו לאכול. כל אותה עת היה מוחה טרוד במחשבות כיצד להתמודד עם המצב החדש שנוצר. להשאיר את אימא לבד נראה כחוסר אחריות משווע. אולי עכשיו סוף, סוף תסכים למטפלת, אבל מנין משיגים אחת כזו במהירות?! העובדה שהיא בת יחידה הלחיצה את נירה עוד יותר.

בעודה מכינה רוטב עגבניות מהיר לפסטה, ניסה מוחה בקדחתנות למצוא פתרון לבעיה. אט, אט התגבש הפתרון ולאחר סיום הארוחה כבר היה ברור לנירה מה היא מתכוננת להגיד לאמה.

"הקשיבי טוב, אימא" פתחה נירה, "יש לנו עכשיו מצב חדש. אני לא אוכל להמשיך לנהל את החיים שלי כרגיל אם אדע שאת לבד בבית. אני לא רוצה לחשוב כל הזמן שמה שקרה היום יקרה שוב".

"שוב פעם מטפלת?" קטעה אותה פנינה, "אני לא רוצה!"

"אין לא רוצה, אימא" אמרה נירה בקול שקט ונחרץ, "אני מתחילה מיד לחפש מטפלת. זה לא יקרה בן רגע, זה לוקח זמן. עד שאמצא לך מטפלת אנחנו נעשה שני דברים: דבר ראשון אני נותנת ללאה השכנה מפתח שלך ומבקשת ממנה להיכנס מדי פעם לראות מה שלומך ודבר שני אני מחברת אותך למוקד מצוקה. תקבלי שעון על היד ואם, חס וחלילה קורה לך משהו, את לוחצת על השעון והם מיד מתקשרים אלי".

"מאין לך כל הדברים האלה?"

"כבר בררתי ושמעתי מחברות אבל מאחר ותמיד סירבת לקבל עזרה – כיבדתי את רצונך. עכשיו זה נגמר. את חייבת לשמוע בקולי"

"התחלפנו בתפקידים?..." חיוך קטן ועצוב עלה על שפתי פנינה

"כן. את דאגת לי כל כך הרבה שנים", השיבה נירה, "עכשיו תורי לדאוג לך".