מ פ ג ש י ם

 כמו לציפורים, גם לנו יש עונת נדידה. ריחו של החופש הגדול, המורגש כבר בסוף יוני, דוחק בנו לפרוס כנף ולעוף הרחק מעבר לים. גובר בנו הרצון לראות נופים קסומים, לבקר בערים עתיקות,  אשר שוקדים על שמירתן וטיפוחן ובכפרים קטנים וציוריים, לטעום מאכלים שונים וחדשים ובכלל  - לשנות אווירה.

חברים המליצו על דרך היין של צרפת. מאחר והיו לנו זיכרונות נעימים מהטיול בדרך היין של גרמניה, בה טיילנו מספר שנים קדם לכן, קבלנו את ההמלצה ובקיץ 2001 יצאנו לדרך: זוג הורים ובן הזקונים המתבגר.

 נוסעים בכביש צר למדי ומשני צדדינו, לכל מלוא העין כרמים ירוקים על מורדות גבעות מתונות. שורות, שורות של גפנים מתוחות על גבי עמודים ואשכולות ירוקים מבצבצים בין העלים. עונת הבציר טרם החלה ולכן נראו מעט מאוד עובדים בשבילי הכרמים.

 מדי פעם בפעם עוברים ברחובה הראשי של עיירה אשר רחובותיה צרים, בתיה עתיקים וחלונותיהם עטורים באדניות פורחות ובמרכזה מזדקר צריח הכנסייה. מכל עבר שלטים המזמינים אותך לבקר באחד היקבים המוכרים את יין המקום ולרוב ליד השלט מוצב גם דוכן עם בקבוקי יין לטעימה.

 לאחר נסיעה רגועה ונעימה זו הגענו לשטרסבורג בירת אלזס.   מצאנו מלון, הקדשנו כשלוש שעות לארוחה ומנוחה ואחר כך יצאנו לסיור בעיר העתיקה. את פנינו קידמו בתים שמורים להפליא בני מאות שנים , רחובות צרים ונקיים, ככרות יפות עמוסות בחנויות ובוטיקים ובעיקר תעלות מים רבות המבתרות את העיר ומזכירות במקצת את ונציה. מעל התעלות מתוחים גשרים קטנים וציוריים אשר חלקם מצוידים במנגנון המרים אותם כדי לאפשר לסירה לעבור בתעלת המים.

 בעוד אנו עומדים ומחכים שהמנגנון יוריד את הגשר על מנת שנוכל לעבור לצדו השני של הרחוב, קלטה אוזני מרחוק מנגינה מוכרת – "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" . במחשבה ראשונה חשבתי שזו ודאי טעות, מה לשיר עם ישראלי באלזס הרחוקה? אך המנגינה המשיכה להתנגן ובטחוני גבר שזהו אכן השיר. הגשר סוף, סוף ירד ואנו מיהרנו לעבר הצלילים המזמינים ואכן – בכיכר קטנה, מרוצפת אבנים ומחופה בצמרות עצים עתיקי יומין, נתגלתה לפנינו להקת רקדנים. חמישה גברים  בחולצות רקומות "רוסיות" ובמכנסיים שחורים וחמש נשים בחולצות רקומות גם כן ובחצאיות צבעוניות -  רקדו ריקוד עם ישראלי לעיניהם של כמה עשרות צרפתים ותיירים שמחאו להם כף בהתלהבות רבה. הצטרפנו גם אנו לצופים ובסיום ההופעה ניגשנו לשוחח עם הרקדנים. הם סיפרו שהשתתפו בפסטיבל של להקות מחול מרחבי העולם ובסיומו יצאו לסיבוב הופעות קצר משלהם, במסגרתו הגיעו גם לשטרסבורג. מקום ההתארגנות שלהם הייתה, לא פחות ולא יותר, הכנסייה המקומית!  הם הוסיפו שנתקבלו באהדה ונעזרו הרבה באנשי המקום לארגון המופע שלהם.

 בתקשורת הישראלית מודגשת עוינותה של צרפת הרשמית לישראל ואהדתה לפלסטינים. היה נעים ומרגש לראות ולשמוע שהצרפתי הפשוט אינו העתק בבואה של ממשלתו.

 חברי הלהקה פשטו את בגדי המחול והחליפו אותם במכנסי שרוואל ובחולצות טי זרוקות,  ארזו בזריזות את מעט הציוד שלהם בתרמילי גב  ואני התבוננתי במעשיהם  ונתקנאתי בצניעות ובפשטות המתלווה לקסם הנעורים…

 נפרדנו מן הלהקה החביבה והמשכנו בטיולנו בעיר אך חווית הפגישה עימם הותירה בי רושם עז וכאשר חזרנו למלון כתבתי את השורות הבאות:

        בֵין תְעָלות בְלֵב הַכִּכָּר,

        בִּשְטְרַסְבּוּרְג עֲתִירַת הֶעָבָר,

        זֶמֶר עִבְרִי הוּשַר.

        בֵּין גְשָרִים וּפְרָחִים

        לִפְנֵי עֲשְרות צופִים,

        רִקוּד עַם עִבְרִי חולְלוּ הַרָקְדָנִים.

        הַתֳכְנִית נִמְשֶכֶת, שִיר רודֵף שִיר

        עַל כִנֶרֶת וגָלִיל וִיְרוּשָלַיִם הָעִיר.

        הַצופִים כַּף מוחֲאִים,

        הַרָקְדָנִים לָהֶם מודִים,

        וְהָעֵינַיִם נוצְצות  אֱצְלֵנו, הַיִשְרֵאֵלִים.

        אֲנַחְנו עַל הַמַפָה, בּכָךְ אֵין סָפֵק

        וְגַם הַרְחֵק מִיִשְרָאֵל הַלֵב הַיְהוּדִי דופֵק!

 מכל הכיכרות הציוריות במסלול טיולנו -  זו של שטרסבורג נותרה בזיכרוני מוארת וברורה ואני תוהה האם הגורם האנושי המשתלב בנוף הוא המותיר את רישומו בזיכרון לאורך זמן.

  המפגש עם להקת המחול הזכיר לי מפגש קודם ומרגש ביותר. השנה הייתה 1979. היינו צעירים ויפים, הורים לשנים: בן תשע ובת חמש ושהינו בצרפת בשליחות מטעם המדינה. בחופשת הפסח ארזנו מזוודות ויצאנו לטיול בספרד. לאחר נסיעה ארוכה ומתישה מפריס הגענו לעיירה סן-סבסטיאן שבהרי הפירינאים. הערב כבר ירד על העיירה הגשומה ואנו מצאנו מלון קטן ועממי להעביר בו את הלילה. מיהרנו להשכיב את הילדים העייפים לישון וירדנו ללובי של המלון על מנת לצפות בתחרות האירוויזיון שעמדה להיערך באותו ערב.

בלובי הקטן הצטופפו כעשרה אנשים בני לאומים שונים: אנגלים, אירים, גרמנים , ספרדים וישראלים (אנחנו), כדי להתבונן במסך הקטן השחור-לבן. שיר רדף שיר והעייפות כמעט והכריעה אותנו, אבל אז פרץ לבמה זמר צעיר עטור שפעת תלתלים שחורים, מלא אנרגיה ומלווה בלהקה תזזיתית אף היא. היה זה כמובן יזהר כהן בשירו "אבנבי" אשר כבש את לבנו כמו את לבם של מרבית הצופים והשופטים.                         

בעת מתן הנקודות היה בתחילה מאבק צמוד בין השיר הישראלי לבין השיר הספרדי וזה גרם למתח גם בלובי הקטן שלנו, אך עד מהרה גדל הפער ו"אבנבי" ניצח בגדול. שותפינו לצפייה ברכו אותנו בלבביות ואנו חזרנו לחדרנו בהרגשה מרוממת ועם שיר קטן בלב.

חלפו יותר משני עשורים והמפגש עם ישראלים בחו"ל עדיין מכה בלב גלים!

 עברה לה עוד שנה והפעם החלטנו להרחיק עד לקנדה. שנים שמענו וקראנו על הנופים הנהדרים שבהרי הרוקיס הקנדיים ותכננו להגיע אליהם. בקיץ 2002 נתאפשרה נסיעה יחד עם גיסי וגיסתי, כך שניתן היה להתחלק בשעות הנהיגה הארוכות וגם לזכות בחברה נעימה.

 התחלנו את טיולנו בעיירה הפורחת באנף, ממנה נכנסנו לפארק הלאומי – הרי הרוקיס.  מראות הטבע היו מהממים: הרים גבוהים אשר כיפותיהם מושלגות, מגיסתי, חובבת הטבע, למדתי את המושג "שלוגיות": אלו הן שלוליות שלג המתקבעות בראשי ההרים ומקנות להר את ראש ה"סבא" האופייני. יערות עד ירוקים לכל מלוא העין, וכמובן – הרבה, הרבה מים בכל הצורות. נחלים, נהרות, פלגים, מעיינות, אגמים קטנים וגדולים ושפע של מפלים. בתוך יפי הטבע ממוקמות עיירות נעימות אשר אנשיהן חייכנים ומסבירי פנים.

 הגענו לעיירה ג´אספר והתמקמנו במלון מחוץ לעיר הבנוי כולו בקתות עץ יפות ומטופחות המוקפות פרחים ומדשאות ובקרבתן זורם לו נהר רחב שבו מתנהלת פעילות ענפה של ספורט המים.

 היה זה בוקר שישי יפה, יצאנו לבקר באגם הסמוך. בדרך נכנסנו לחנות קטנה המוכרת מזכרות לתיירים. שוחחנו בינינו, בעברית כמובן, על המזכרות ולפתע ניגשו אלינו בני זוג קנדים, כבני חמישים, ושאלו אם אנחנו מישראל. לאחר שהשבנו בחיוב הם סיפרו שהם יהודים ממונטריאול המבקרים בפעם הראשונה באזור זה של צפון-מערב קנדה והתפעלו מאוד מכך שאנו הגענו לאזור מישראל הרחוקה. שוחחנו מספר דקות, שיחה אופיינית לתיירים על מקומות שבהם כדאי לבקר, טיפים מעשיים, ואחר כך נפרדנו לשלום.

 אנחנו עלינו למרפסת  לשתיית קפה, שם חיכו  לנו כבר גיסי וגיסתי. בעוד אנו מספרים להם על המפגש עם הזוג הקנדי – הגיעו גם הם למרפסת. כמובן שהזמנו אותם להצטרף אלינו, עשינו הכרות מחודשת והתפתחה שיחה נעימה. כאשר עמדנו כבר להיפרד ולהמשיך בטיול – קפץ גיסי לפתע והזמין אותם לארוחת שבת בבקתה שלהם. גיסי וגיסתי דתיים ושמירת השבת כהלכתה חשובה להם מאוד: הם הביאו מאכלים מתאימים מן הארץ על מנת להכין ארוחה מסורתית ככל האפשר גם בטיול. הקנדים קבלו את ההזמנה בשמחה והסברנו להם בדיוק איך להגיע למלון לפני שנפרדנו.

 המשכנו בטיול עד שעות אחר הצהרים המאוחרות ואח"כ חזרנו למלון להתכונן לארוחת הערב. בלבי הייתי בטוחה שהקנדים קיבלו את ההזמנה בשמחה, מצוות אנשים מלומדה, אך אינם מתכוננים להגיע. גיסתי לא חשבה כך והכינה שולחן יפה, מכוסה במפת שבת לבנה, עליו ערכה מנות מכל קופסאות השימורים שהביאה מהארץ. והיא אכן צדקה. בשמונה בערב הגיעו הקנדים, לבושים חגיגית ומצוידים בקופסת שוקולדים – מתנה למארחים. התחבקנו והתנשקנו כמכרים ותיקים ונוצרה אווירה  חמה ונעימה מאוד. הארוחה הייתה טעימה והקנדית הביעה התפעלות מיכולתה של גיסתי להכין ארוחת שבת בתנאי טיול.

 באופן די צפוי, כפי שקורה בשיחות ליל שבת בארץ, התפתחה שיחת נשים ושיחת גברים. הקנדית, העוסקת בעבודה סוציאלית, סיפרה לנו על הניכור במשפחות רבות בגלל ההתרחקות הפיזית של הילדים הבוגרים מן ההורים וכן על בעיותיהם של הזקנים בהם היא מטפלת. לנו היה קצת קשה להבין זאת שכן אנו חיים בתוך משפחה מורחבת, הילדים גרים בסמוך והקשר אתם ועם הנכדים  חם וקרוב.

 הגברים עברו חיש מהר משיחה בעניינים אישיים לדיון בבעיותיה של מדינת ישראל הנאבקת בטרור מחד ובדעת הקהל האוהדת את הצד הפלסטיני החלש מאידך. רופא השיניים הקנדי סיפר על התארגנותם של היהודים להסביר את הצד הישראלי בתקשורת ובדעת הקהל הקנדית. אנחנו דברנו בזכות הנורמליות וניסינו להסביר להם שלמרות הטרור המכה בנו מדי פעם בפעם אנו עושים הכל על מנת לחיות את חיינו כמו בכל מקום אחר בעולם המערבי.

 אני התבוננתי בחבורה המשוחחת, צוחקת ונהנית וחשבתי לעצמי מהו הדבק המדביק אנשים שונים ממקומות רחוקים? האם זוהי העובדה שאנו בני אותה דת ולא חשוב עד כמה אנו מקפידים למלא את מצוותיה? האם זוהי התחושה של שותפות גורל הנמתחת גם על פני ארצות וימים רחוקים? האם הידיעה שלהם שאנו חיים בארץ קשה ומסוכנת מעמיקה את האמפטיה? ומהו אותו דחף הדוחק בנו כל שנה לנדוד ולהתרחק מישראל אך בו בזמן המפגש עם בני עמנו בחו"ל מרגש ומפעים את לבנו?

 נפרדנו בסביבות אחת עשרה בלילה והחוויה הייתה חזקה ומרגשת ובעקבותיה כתבתי את השורות הבאות:

זֶה שָבוּעַ יָמִים אֲנוּ מְטַיְלִים

בְּאֲרְצָם שֶל הַמוּזִים, הַדוּבִים וְהַסְנָאִים.

הָרִים מיועָרִים , רֳאשֵיהֶם לְבָנִים

מַפָּלִים, נְחָלִים וַאֲגָמִים – מִכָּל הַעֲבָרִים:

מַיִם, מַיִם, מַיִם בְּכָל צוּרָה וָצֶבָע

זורְמִים, שוצְפִים וּמִתְפָרְצִים כַּאָן בָטֶבָע.

ועַל כָּל יְפִי הַבְּרִיאָה

יָרְדָה שָבַּת הַמָּלְכָּה.

אֶת פָנֶיהָ קִבָּלְנוּ בְּשִירָה וּבִבְרָכָה:

שְנֵי זוּגות מִיִשְרָאֵל הָרְחוקָה

וְזוּג יְהוּדִי-קַנִַדִי אֲשֶר בְּמִקְרֶה הִכְַּרנוּ

ואִתו קֶשֶר ידִידוּתִי יָצָרְנוּ -

עֵת שוטַטְנוּ בְּחָנוּת מַזְכָּרות

מְחֲפְּשִים דְבַר מָה לִיְלָדֵינו לִקְנות.

הִתְפַּתְחָה בֵּינֵינוּ שִיחָה קְלִילָה

אֲשֶר הולִידָה אֶת הַהֲזְמָנָה

לְהִצְטָרֵף אֶלֵינוּ לִסְעוּדַת שָבָּת מְאוּלְתֶרֶת

בְּדִירַת מְלונֵנוּ הַמְפואֶרֶת.

הַקֶרַח מִיָד נִשְבָּר וְהַשִיחָה קָלְחָה

לַמְרות קְשֳיֵי הַשָפָה.

מִן הַפרָטִי והָאִישִי עֲבָרְנוּ עַד מְהֵרָה

לָדוּן בִּבְעָיות הַשָעָה.

הַעובֶדֶת הַסוצִיאֲלִית וְרופֵא הַשִינַיִם

סִפְּרוּ לָנוּ עַל הַמָצָב בְּקֶרֶב הַיְהוּדִים

עַל הַהִזְדָהוּת, הַהִשְתַתְפוּת וְהַתְמִיכָה

עַל הַפְגַנָת הֶעָנָק לְטובַת הַמְדִינָה,

עַל דִגְלֵי יִשְרָאֵל בְּכָל פִנָה

וְהַלֵב הִתְמַלֵא גַאֲוָה עַד בְּלִי דַי

בִּיְדִיעָה שֶעַם יִשרָאֵל חַי!

וְלַמְרות הַכּל מוּתָר לַחֲשוב

שֶבַּסוף יִהֱיֶה עוד טוב!