בספל גדול, עם מעט חלב, חצי כפית סוכר ועל המרפסת, כך אהבה שרה לשתות את קפה הבוקר שלה. עתה, משהודיעה למנהלת בית הספר שאינה מעונינת עוד במילוי מקום, עתותיה היו בידיה. היא צרפה לספל הקפה גם שני טוסטים מלחם קל שעל האחד מרחה גבינה לבנה ועל השני קוטג´, חתכה מספר פרוסות של עגבנייה ומלפפון ואת כל הכבודה הזאת העמיסה על מגש שעליו מצויירות חמניות בשלות ויצאה עמו למרפסת.

בעודה מכרסמת בנחת את הטוסט, התבוננה במכוניות המעטות שהפרו את שלוות הבוקר הסתווי ושמחה על שאינה ממהרת לשום מקום. שלהי הקיץ קשים מן הקיץ עצמו נאמר, אך בשעת בוקר מוקדמת זו ניתן היה לחוש כבר בצינה קלה ונעימה וגם החצבים בגינתה של שרה החלו לפרוח.

"החצב פורח – הקיץ בורח" נזכרה שרה במשפט שאותו נהגה לכתוב על הלוח ולבקש מתלמידי כיתה אלף החמודים להעתיק אותו למחברותיהם "בלי שגיאות, בכתב יפה, לקשט ולצייר מתחתיו שלושה חצבים". בכך השיגה שלוש מטרות: עשרים דקות של שקט, התיידדות עם המספר שלוש והמושגים מעל ומתחת ואפשרות לתת ביטוי לאהבת הציור של מרבית הקטנים.

בעת שהחלה שרה ללגום לגימות קטנות מן הקפה שלה, החל גם הרחוב להתעורר לחיים. מפתחי הבתים המשותפים נפלטו אנשים הנחפזים לעבודתם. ילדים הדוחפים תיקי דיילות עמוסי ספרים וחוברות החלו למלא את המדרכה בהמולתם ומכוניות תמרנו יציאה מחניות הבתים אל הכביש.

ביתה החד-קומתי של שרה עם גג הרעפים האדום, היה האחרון שנותר מן השכונה הישנה. כל השכנים הותיקים מכרו את בתיהם לקבלנים  והתגוררו עכשיו בדירות שנבנו על המגרשים שלהם. הגינות הצנועות עם האפונה הריחנית וכובע הנזיר הכתום ועצי הפרי שבחצרות, פינו את מקומם למשטחי חנייה אפורים. שרה הייתה היחידה שלא התפתתה להצעות הקבלנים שבקרו אצלה לעתים מזומנות כשהם מעלים שוב ושוב את הסכום אותו הם מוכנים לשלם עבור הבית והמגרש.

"אני אוהבת את הבית שלי ואת הגינה שלי" הייתה אומרת להם בחיוך, "לא חסר לי שום דבר". כשניסו לדבר על לבה שתוכל לעזור לשני בניה עם הסכום הנאה והדירות שתקבל בתמורה לביתה, הייתה שרה מושכת בכתפיה ומפטירה "הבנים שלי סומכים עלי".

במעמקי לבה נצנץ אמנם ספק ולחש לה שכלותיה בודאי היו שמחות לקבל דירות חדשות בבניין שיקום על המגרש שלה אך היא גרשה אותו בנחישות.

לאחר השעה שמונה השתתק הרחוב והתמעטו העוברים והשבים בו. שרה החליטה להכין לעצמה ספל קפה נוסף בלוויית פרוסה מעוגת השמרים שקנתה אתמול במעדנייה הסמוכה. לא היה לה כל חשק לקרוא את העיתון שעדיין שכב מקופל וארוז בשקית הניילון שאותה השליך מחלק העיתונים לגינתה בחמש בבוקר.

הפיליפינית הצעירה ששערותיה השחורות והישרות מכסות על עיניה, יצאה מן הבניין שממול, דוחפת את כיסא הגלגלים של הגברת אברמוביץ שהייתה לבושה בחלוק בית מהוה ולרגליה נעלי בית משובצות. בימיה הטובים לא יצאה הגברת אברמוביץ מעולם מפתח ביתה בחלוק וכלל לא העלתה בדעתה שאפשר להסתובב בחוץ בנעלי בית, ללא שפתון ובשיער שכבר חודשים רבים לא טופל במספרה. הכל השתנה מאז היא נתונה לחסדיה של הפיליפינית שלה.

בתזמון מדויק יצאה מן הבניין השני חברתה של הפיליפינית הראשונה, דוחפת את כיסא הגלגלים של אדון וולף. אדון וולף נראה ערני ועיניו שוטטו על פני הרחוב, מחפשות מכרים לפתוח עמם בשיחה.

שתי המטפלות שמחו להיפגש והחלו ללהג בשפתן. אדון וולף ברך את הגברת אברמוביץ ב"בוקר טוב" עליז אך זו השיבה לו במנוד ראש אדיש וסתמי שסתם את הגולל על ניסיונו ליצור עמה קשר כלשהו.

אלוהים, התפללה שרה בלבה, רק אל תיתן לי להגיע למצב כזה. כדי להרחיק מחשבות אלו מראשה, עצמה את עיניה וניסתה לדמיין בעיני רוחה כיצד תבלה את החופשה שהבטיחה לעצמה כשתפסיק לעבוד.

בלה וחנה, חברותיה הטובות, שכנעו אותה להצטרף אליהן לנסיעתן. כל שנה נהגו השתיים הללו לבלות את תקופת החגים בעיירה אוסטרית קטנה. "בלי עמידה בתורים האינסופיים בסופרמרקטים, בלי בישולים ואירוחים, בלי ילדים צווחניים ששופכים את המיץ על המפה החגיגית" הסבירו לשרה.

"בבקרים אנחנו מבלות במעיינות ובספא. הטיפולים ממש לא יקרים ועושים לנו כל-כך טוב! בעלת הפנסיון מכינה ארוחת צהרים ביתית מצוינת, אחרי הצהרים נשתה קפה עם שטרודל תפוחים או גבינה שהיא אופה ואחר כך נצא לטיול בעיירה. למרות שהיא קטנה יש הרבה מה לראות בה. בערבים יש קונצרטים או שנשחק קלפים בלובי, תמיד תמצא לנו יד רביעית".

אחרי שנים של הכנות קדחתניות ומתישות לארוחות החגים, נשמעו הדברים מפתים מאוד לאזנייה של שרה והיא נתנה את הסכמתה לתכניתן של השתיים.

בתשע בבוקר קבעו להיפגש שלושתן במשרד הנסיעות על מנת להסדיר את כל הקשור בנסיעה. הצצה בשעון הראתה לשרה שהגיעה העת לאסוף את הכלים ולהתלבש. לפתע צלצל הטלפון.

"שרה, את חייבת לעשות לי טובה!" נשמע קולה הלחוץ של דפנה, מזכירת בית הספר.

"אבל, דפנה, הרי הודעתי לכם שגמרתי עם מילוי המקום", התרעמה שרה.

"אני יודעת, שרה, בודאי שאני יודעת, אבל זה מקרה חירום. לא הייתי פונה אליך לו הייתה לי ברירה אחרת"

"חירום? מה קרה ?" נבהלה שרה

"רויטל, את מכירה אותה, המורה של כיתה אלף, קבלה הודעה שבעלה נפצע בהיתקלות עם מחבלים. הוא מאושפז בבית החולים בצפת"

"אוי ואבוי ! מה מצבו?"

"קשה. אימא שלה התקשרה עכשיו. היא עם הילדים. רויטל בצפת, מפורקת לגמרי. את מוכרחה לבא לפחות עד סוף השבוע, עד שנדע מה המצב".

שרה התמהמה בתשובתה. תמיד נענתה לכל קריאה. בכל פעם שהייתה דפנה מזעיקה אותה למילוי מקום, הייתה שרה דוחקת את כל סידוריה לאחר הצהרים. בית הספר היה במקום הראשון. אבל עכשיו, לאחר שהחליטה החלטה נחושה לצאת לפנסיה ולהעמיד את רצונותיה שלה במקום הראשון, דווקא עכשיו מגיע מין טלפון שכזה...

"שרה", המשיכה המזכירה ללחוץ, "רק למספר ימים, המנהלת ממש מבקשת"

מצפונה של שרה לא נתן לה להמשיך ולעמוד על שלה "טוב, בסדר", הפטירה בשקט, "אני ניגשת להתלבש".

"תודה, שרה" קראה דפנה בהקלה "את נהדרת, לא נשכח לך את זה! המנהלת עכשיו עם הילדים, אני הולכת להגיד לה שאת מגיעה עוד מעט".

שרה אהבה ללבוש בקיץ שמלות. היא בחרה שמלה פרחונית בגווני כחול, מרחה מעט סומק על לחייה ושפתון עדין על שפתיה. ברגע האחרון שלפה שרשרת כחולה שקבלה במתנה מאחת מכלותיה וענדה אותה לצווארה. הקטנים בוחנים את המורה בשבע עיניים, ידעה שרה, ורצתה להראות מעט צעירה מגילה ומעודכנת. מאז שהגיעה לבית הספר מורה צעירה בשם שרה, נהגו התלמידים לכנות אותה "שרה הזקנה". הדבר חרה לה לא מעט אך היא הכירה בישירות ובכנות של הילדים. כשם שאהבה לקבל את הקשבתם ואמונם, הבינה שעליה לקבל גם את תגובותיהם הכנות אשר לא נעמו לה.

לפני צאתה מהבית התקשרה לבלה חברתה וספגה ממנה מנה גדושה של כעס ותרעומת על ששוב היא דוחה את צרכיה שלה מפני אלו של בית הספר.

"את חושבת שיעשו לך מצבה מזהב?", הטיחה בה בלה בקולה החזק, "יעשו לך מצבה שקופה כדי שכולם יראו את הטיפשה ששוכבת מתחתיה !"

"בלה, אל תכעסי כל-כך", ניסתה שרה לפייס את חברתה, "אני לא מבטלת את הנסיעה. תזמיני לי את הכרטיס ואכנס אחר הצהרים לשלם. איך אפשר לסרב במצב כזה?!"

"טוב, לכי תצילי את המדינה", התרצתה בלה והניחה את השפופרת.

בבית הספר קדמה אותה דפנה המזכירה במאור פנים וחבקה את כתפיה, "כל הכבוד לך שרה !" אמרה, "ידעתי שעליך אפשר לסמוך, אין כמו המורות הותיקות".

שרה חייכה. אף שידעה שיש לא מעט חנופה בדבריה של דפנה, המחמאות נעמו לאזנייה.

כאשר נכנסה לכיתה קבלו אותה הקטנים במחיאות כפיים. היא הסמיקה וחשה מעט נבוכה.

"תראי כמה שהם שמחים לראות אותך", אמרה המנהלת בחיוך, "ספרתי להם שיהיה להם ממש כיף אתך", הוסיפה.

כאשר סגרה המנהלת את הדלת מאחורי גבה ראתה שרה בעיני רוחה את הקפה עם השטרודל האוסטרי נעלמים גם הם, ממש כמו המנהלת...

היא הביטה סביבה. הכיתה הייתה מלאה ילדים מקיר אל קיר, ישובים בקבוצות של ששה. מן הקיר הימני ניבטו אליה פניהם של נשיא המדינה וראש הממשלה כשהדגל מפריד ביניהם ונדמה היה לה שגם הם מביעים הערכה לנכונותה לבא ולמלא את מקומה של המורה החסרה.

שלושים זוגות עיניים נתלו בשרה וחיכו למוצא פיה. "אתם יודעים, ילדים", פתחה בקול מלטף, "הבוקר ישבתי לי בנחת על המרפסת שלי ושתיתי קפה"

"אני יודע איפה את גרה !" התפרץ ג´ינג´י קטן מן הקבוצה האמצעית

"ש...ש..." היסתה אותו שרה בחיוך והמשיכה, "הסתכלתי על החצבים הפורחים בגינה שלי וחשבתי לעצמי שאם החצב פורח – זה סימן ש..."

"הקיץ בורח !" שוב היה זה הג´ינג´י שקפץ והשלים את המשפט.

"בדיוק !" זרמה אתו שרה, ´יש לי כאן תכשיט´ ציינה לעצמה "מי יודע איך נראה החצב?"

השיחה קלחה מן החצבים לסימני הסתיו, מספר שירים השתלבו בה, ובסופה נתבקשו הילדים לצייר שלושה חצבים מתחת למשפט המוחץ שרשמה שרה על הלוח באותיות של קידוש לבנה.

בעוד הקטנים עמלים בשקידה על ציוריהם חשבה שרה על נכדיה שלה. בנה הבכור חזר בתשובה, עבר להתגורר בירושלים וחמשת בניו שנולדו בזה אחר זה, למדו ב"חדר". צר היה לה על שקשריה עמם הלכו והתרופפו ככל שגדלו הבנים. בנה הצעיר עבר לגור במצפה בגליל ואת שתי בנותיו הייתה שרה רואה בקושי אחת לחודש. מאז נפטר מאיר שלה המעיטה בנסיעות למקומות מרוחקים.

הג´ינג´י הקטן הזכיר לה את אחד מנכדיה, שלוימי בן השש. היה לו שער שטני אך אופי של ג´ינג´י. בכל פעם שהיה בא לבקרה נהג לפשפש במגרותיה ולחפש מציאות. סקרנותו לא ידעה שבעה והוא הרבה לשאול שאלות. היא אהבה להושיב את נכדיה סביבה ולספר להם סיפור אולם הצנזורה שהטילו בנה וכלתה על רבים מסיפורי הילדים המוכרים והאהובים הגבילו את מלאי הסיפורים שלה.

שרה, כהרגלה נשאבה לעבודה עם הילדים. היא הכינה אתם כרטיסי ברכה מצוירים לראש השנה הקרב, אלבום ציורים לחייל הפצוע ועוד אלבום לאחד התלמידים שנפצע בתאונה סמוך לבית הספר ואושפז.

כעבור ארבעה ימים חל שיפור במצבו של הפצוע והוא הועבר לבית החולים הסמוך להמשך הטיפול. רויטל חזרה לעבודה ושחררה את שרה ממילוי המקום. הקטנים התקשו להיפרד ממנה ואחת הבנות התעקשה להחזיק בידה וללוותה עד לשער בית הספר.

יומיים לאחר מכן כבר הצטרפה שרה לשתי חברותיה שהקדימו להגיע לנמל התעופה לקראת טיסתן לאוסטריה. בעוד היא דוחפת את מזוודתה העמוסה בגדים אל התור לצ´ק-אין רעמה בלה בקולה:

"או, הגעת סוף, סוף ! לא היה שום טלפון מבית הספר הבוקר ?"

"ומה את חושבת", מיהרה חנה לענות בטרם פצתה שרה את פיה, "שהיא לא הייתה מוותרת עלינו והולכת שוב למלא מקום ?!"

שרה הניחה את ידיה על כתפי חברותיה ולחשה "אני שומרת על זכות השתיקה !"