הקור הזה שפתאום מתפשט לנו בין הקרסוליים --
אני מסתכל, רואה אותך מרימה רגל ומקפלת אל תוכך, מנסה להתחמק מהאדים האלו של הקור שנטפלים עכשיו אל הבוהן שלך, מתערסלים סביבו כדי לצעוק עלינו בכל הכח, אתם יורה אתם, פתיחה של חורף.
אני מקרב את הכסא שלי אל שלך, אבל מנסה לאמוד מרחקים; המדף מהספסל, השמיים מהגשם, החלון מהבדידות, את ממני אני ממך.
היום יום שישי, אני נזכר בַטעם של הדשא מתחת לכפות הרגליים שלנו בטיולים של עוד לא לילה, כשאת חוצה שדות של ים ביני ובינך, מנסה להתרחק מעט מהדיבור שלי, להשאיר אותו עומד בחלל העמום שבין הפה לאוזן, כדי שתוכלי להתייחד מעט, להשאיר עוד קצת מקום לשקט.
ובלחישות של הדממה הזו אני יכול פתאום לקפוץ ולומר הכל בחוץ, הכל, או להתנפל עלייך באלף מילים מתנפחות, או לשכב על הרצפה ולא לזוז מאה שנים של מלחמה, אבל בתוך האגדה הקרה הזאת אני מזיז את הכיסא שלי רק עוד סנטימטר לכיוונך, מנסה לעטוף בידיי את כפות הרגליים שלך ויודע, החורף שלנו מתחיל כמו טיפה ראשונה שחדרה את הסכר.
תגובות