אבל יש מקום אחד בו מותר לי להגיד אני גם נטוש, גם אני נזרקתי מאחורי גלגלי המשאית. המקום הזה, אני יודע שהוא קיים, אבל עוד לא הצלחתי בדיוק למצוא אותו. חיפשתי למשל בבית מול סרט, ניסיתי בהליכה ברחובות ירושלים, אבל עדיין הרגשתי שאסור לי. בכל זאת, אני אדם עם לב ומשפחה, אז איך זה יכול להיות, איך אני יכול להגיד דבר כזה. אולי אם הייתי עושה איזה טיול במדבר, אולי שם היה מותר לי להגיד את זה. ובכלל, החוקים האלו. למשל, אסור לכעוס על מי שמת, כמו בעל הבית הקודם שלי. אני לא מוכן להעביר דברים כאלה רק כי צריך, אני צריך להרגיש מוכן כדי למחולבאמת. יש מישהו שאני באמת לא אוהב, שפגע בי מאד ואני לא יכול לחשוב עליו בצורה נקיה ובלי לרצות להרביץ לו קצת בשום דרך (ובאמת שלא ניסיתי יותר מדי). אם הוא היה מת?
על כל פנים, אני הולך בנחל יבש אי שם בנגב, אני רוצה להתיישב אבל ממשיך ללכת, עוד קצת אולי יהיה איזה עץ או שיח שיעשו צל (למרות שעכשיו כבר קרוב לשקיעה ולא כל כך חם, אני צריך את העץ לא בשביל הצל, יותר כמו כלב שצריך מקום להשתין). אני מוצא איזה שיח ומרים רגל (לסמן את הטריטוריה שלי?) מוריד אותה ומתיישב. אני מנסה לצעוק עכשיו לתוך העלים, ככה שביחד עם השמש תיכנס להם לפוטוסינתזה גם חלקיקים מהצעקה שלי: אני נטוש.
אחר כך קמתי מהמיטה, איך מיטה, זה היה קלקר כזה שלא באמת שווה לקחת אותו לטיול אבל אומרים שזה עוזר (שטויות, אני לא מטייל כמעט אף פעם, לכן לקחתי את זה, וזה לא עוזר. ובכלל, הנסיונות האלו להרגיש קצת יותר בבית אחרי שיצאת ממנו לא עוזרים בכלום כדי להקל את הכאב). קיפלתי את האוהל והרגשתי הרבה יותר טוב כי זכותי להיות נטוש. נראה לי שעכשיו אני יכול לאהוב טוב יותר.

 זה זמן מסוים שהפרפרים עוקבים אחרי. אני ממש מרגיש אותם מדגדגים לי כל הזמן, מאחרי האזניים, בתוך האף, קצת ליד הלב. זה אולי הדבר הכי יפה שיכול לקרות, שמישהו עוקב אחריך. זה אומר, על כל פנים, שהוא רוצה בקרבתך. אני שואל את עצמי מתי בפעם האחרונה אני עקבתי אחרי מישהו. זה כנראה קרה לאחרונה, כי אחרת לא הייתי כל כך שמח עכשיו שמשהו עוקב אחריי. איך שלא יהיה, מצאתי את עצמי פוגש כבשה. הסתכלתי עליה וחשבתי שזה אומר שיש כאן בדווי בסביבה. אני אוהב בדווים מכמה סיבות, אבל נראה לי שהעיקרית היא שחונכתי לשנוא אותם. בכל אופן, במקרה הזה, גם לאחר כמה דקות לא היה בדווי, וגם לא עדר שיסביר איך הכבשה הגיעה לפה, למרות שכשחושבים על זה אולי זה שלא הגיע עדר מסביר איך היא הגיעה לפה. אמרתי: "אני גם טעיתי בדרך". הכבשה ענתה: "בהה". התחלתי לבכות, כי לא פעם אני מרגיש שהיצור שיכול להיות הכי בודד הוא אדם, וריגש אותי לחשוב לרגע שאולי אני טועה.
בסוף הפרפרים הלכו (ושוב היה מותר לי להיות נטוש) וגם ראיתי מרחוק את הרועה. הוא רץ אלי ושאל אותי אם ראיתי את הכבשה שלו. לא היה לי כוח להתחכם אז עניתי: "זה תלוי". "תלוי במה?"
"אם אתה בדווי".
"אתה שומע מבטא ערבי?"
"אני שומע שיש לך הרבה שאלות".
הוא אמר: "אתה קצת מעצבן, אבל אני יכול להבטיח לך שאני לא בדווי", שזו תשובה טובה, כי אם אני כבר מעצבן מותר לי גם להתחצף. חוץ מזה, חלק מהבדווים מסוכנים.
אמרתי: "ראיתי אותה". הוא היה מרוגש ואמר:"יופי!". אח כך שתקתי. אני לא מובך משתיקות בדרך כלל, אבל התחיל להיותלי משעמם אז אמרתי: "אני בטוח שאתה רוצה לדעת איפה ראיתי אותה"."האמת שזה פחות משנה" הוא אמר, אבל אני ידעתי שגם הוא מתחיל להתחכם ובעצם הוא פשוט רוצה להפסיק לדבר איתי. אני מכיר את האנרגיות שלי ויודע שלפעמים יש לי את ההשפעה הזאת על האנשים. והוא באמת הלך. חבל, נראה לי שאפילו הוא היה יכול באמת לעזור לי.

 בבית קופסת השימורים של הזיתים היתה פתוחה. לידה היתה מחברת שגם היא היתה פתוחה ובפינה של הדף היה רשום תתקשר כשתגיע, אני אוהבת אותך. אני יודע שזה נהיה כבר משפט מטומטם שלא אומר כלום אבל יש רגעים שהוא עדיין יכול לגרום לי לבכות.