הקיפוד שלי מכוסה בעלים של שתיקה כדי שאוכל לומר עכשיו בוודאות שאני קיים.

הגיטרה ישבה בחוץ וחיכתה לזמר אמיתי. כשהגעתי נזרקתי בכוח אל אחת הפינות והדס אמרה, אתה דורש מעצמך יותר מדי. בקצה השני של המערה ישבו דרור ומפוחית, ואני רק  חשבתי; אני גדל בקצב לא מתוכנן.
דרור ניגש והתיישב לידי. היתה בי את אי הנעימות של פגישה ראשונה בשלוש בצהריים, ושמחתי כשהוא התחיל לבכות. לא שאלתי כלום, כי ידעתי שהוא מאד רוצה שאשאל.
אחר כך חשבתי: אני שונא את עצמי.
דרור נעמד ולקח את הגיטרה, וידעתי במרירות בהירה שהיא תיענה לו.
את יוחאי אני מכיר שלושה חודשים. אני יודע שכל פעם שהוא צועק זה כדי להגיד תקראו אותי.היום הוא שתק ושיחק בעדינות פוקר ידיים. בפוקר ידיים, אם אתה מפסיד אתה חייב לשלוח יד ולתפוס צמח ולשרש אותו, או לקחת כוס ולשבור אותה, או קיר או כעס או לב.
מהצד השני של השולחן ישב יותם וכל הזמן מלמל יש פה יותר מדי יויואים. על הרצפה לידו היתה מוכנה כוס לזכר ירושלים.

בין כולם הסתובבה אֶריק, הנחשית המקומטת של ארקדי. היא שינתה צבעים וצורות בקצב שסיחרר, אהבתי מדי פעם להסתכל בה כדי להיזכר שאני קיים.

המצב הוא כזה. אם אני מתרומם, התקרה של המערה קורסת. אם אני שר, הדס מתפוצצת מקנאה. אם אני קופץ שלוש פעמים על רגל אחת, נופל ואומר אלוהים זה אני, אנשי הפוקר משתחררים מהעונש של הסיבוב האחרון. אם אני מת העולם ממשיך להתקיים.
אם אני חי.
המצב הוא כזה.