*
לפני שהזקין, היה צריך לנסות ולומר את הדבר שתמיד רצה.
צמצם פעילות, שינה כתובת, ועסק בסודות.
באגף הביטחון החסוי קיבלו אותו מיד, בשל ידע רב שצבר במרוצת השנים. היה עובד שעות אל מול חמישה או שישה מחשבים, מפענח, מפצח, חודר אל עולמות רבים שאינם שלו.
באגף החשיבו מאד את יכולותיו. הוא טיפס במהירות ונהיה לאחד האנשים החשובים ביותר במדינה, אז ערב אחד, אחרי שעות של עבודה, ניסה לומר את הדבר שתמיד רצה.
לא הצליח להוציא הגה.
הוא הלך לבר והשתכר, עד שלא נותר בו סוד אחד שמור.
שינה את השם, עבר לגור בלוב, ובילה שעות עם חתולי הבר, אותם צד בשעת בין הערביים עם רובה הציידים שרכש, ולאחר מכן טיפל בפציעותיהם במסירות אין קץ.
חי בלוב מספר שנים, ולבסוף, בבוקר שטוף שמש אחד, החליט שוב, אחרי התלבטויות רבות, לנסות ולומר את הדבר שתמיד רצה.
"אני..."
הוא הבין שאין שינוי ורץ בכל כוחו אל המדבר, דרך בטעות על קוץ, ושנא אותו.
התחיל לנוח יותר ויותר, עד שלבסוף התרגל ולא עבד כלל.
במקום, היה יושב מהבוקר עד הלילה, מתייסר וכותב על ייסורי הכתיבה, והדבר גרם לו ייסורים רבים.
לאט לאט צבר תאוצה, ופרסם ספר ראשון.
תחילה בחשדנות, אחר כך בהתנסות, לבסוף בהתמסרות, אנשים קראו אותו, ויום אחד, אחר שעבר על מכתב שלוח מאת מעריך, ובו אין ספור תהילות על המשורר הנעלה, חשב שזה יכול להיות הזמן המתאים. אחרי מספר הכנות והרבה ייסורים, הוא ניסה לומר את הדבר שתמיד רצה.
לרגע חשב שהצליח, אבל מיד הבין שהוא בעצם בצד ההופכי לגמרי, שזה הכי רחוק שאפשר.
הוא התמוטט, טמן ראשו בין ברכיו,
בכה.
קם על רגליו, עזב נשק ועיפרון בעולמות אחרים, מצא מקצוע ואהבה.
בין בוקר לעוד בוקר, בין קפה לעיתון, בין עבודה למשפחה, מצא זמן לבכות ולברך את עצמו על גורלו הטוב.
ובלי לנסות, כל בוקר, לפני ששתה את הקפה ויצא לעבודה,
אשתו נשקה לו ללחי, ליטפה את שערו, ואמרה;
"אתה מיוחד".
