בס"ד.
בענין בני ראובן ובני גד, שבים ושואלים המפרשים, מדוע קצף כל כך משה.
לעניות דעתי, קיצפו של משה יצא על שניים .
ראשית, הקצף יצא עליהם, משום שכבר מתוך פניתם, היה ברור, לכאורה, כי הם רואים את ארץ ישראל אך בבועה הרכושנית והתועלת הכלכלית .והכתוב משפיע עלינו רמזים בכיוון זה, שהרי אותה פרשיה מתחילה בשני המילים :"ומקנה רב" ומיד אחר כך מוסיף עוד שני מילים מכריעות, תרתי משמע לאמור : "עצום מאד" .[וכבר אמרנו שאין "מאד", אלא גם אדם וזה היה כל עצמותם]
הנה כי כן , המניע הראשי של כל הענין ולכתחילה היה, לכאורה רכוש. ואכן כשהם באים ומציגים את הענין בפני משה הם מעמידים באופן ישיר זה "מול זה : "ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה" . כאילו יש כאן "מכסה לסיר.
ועל בסיס סיסמה שכזו, הם מעיזים ופונים אליו, אל משה , בלשון הכי מקוממת לאמור : "אם מצאנו חן בעינך". הא כיצד מעיזים הם בכלל לשאול אם בגישתם זו מוצאים חן הם בעיני משה.[ שהיה מוכן עבור הארץ להקריב הכל] ובכלל איפה פה הקב"ה בכל התמונה מציינים הם בקשה ל"אחוזה" ללא נקיבת שם ה'. אחר כך ,משה מחזיר את שם ה' למילה "אחוזה".
משה כמובן ,לא מטיח בפניהם, ענין זה.
אלא, כפי המתבקש, פונה מיד לתוצאה ההרסנית של הצעתם והשפעתה על עם ישראל. אך שב ועוקץ אותם דווקא בנקודה זו בהמשך, כשהם מקדימים בניית גדרות צאן למקניהם על בניית ערי מבצר לטפם . הוא הופך להם את סדר הדברים ,כאומר ומרמז, בעקיצה מופגנת..
ראו עד להיכן הדאגה לרכוש יכולה לדרדר....
הביטוי העז, שמדביק להם משה : "תרבות אנשים חטאים", מכוון יותר מכל לאותם החטאים "שאנשים" חוטאים כלפי עצמם , משפחתם וארצם ,כפי שראינו לעיל וכפי שנראה גם בהמשך, להלן.
אם כן, עיקר קצפו של משה, כבר נרמז לעיל , אלה לא רק שהדאגה לרכוש מניעה אותם ויסוד זה הרסני כלפי בני ישראל, שהרי נותן הוא עתה לגיטמציה לקשת רחבה של אפשרויות התחמקות מהמשך המסע לארץ [ זה שאמר:" למה תניאון" כלומר: תתנו און ללבם של בני ישראל למצוא רעיונות נפל לא לעבור לארץ]. אלא, שאלה, בהלט הרצון לקבל סוף סוף את אחוזתם מפקירים למעשה גם את טפם ונשותיהם , שהרי, איזו איוולת זו ,לסמוך כי אלה יהיו מוגנים אך בערי המבצר.
כיצד אפשר היה לומר בשוויון נפש לאמור : "וישב טפינו, בערי המבצר מפני יושב הארץ" [הפרישו את נשותיהם כנראה התכוונו שהן תהיינה השומרות] משה מצפה בהמשך, כי ולו, רק ענין זה, יפיל את הצעתם. אך הוא נכזב, הם בשלהם .הפעם מוכנים היו להכניס גם את הנשים בתוך ערי המבצר ומתוך אמונה עיוורת ואיוולת של ממש ,שכך הם יהיו מוגנים וכך הם מסכמים את הענין : "טפינו נשינו מקנינו וכל בהמתנן יהיו שם בערי הגלעד ועבדיך יעברו כל חלוץ " ראו נא דבר מוזר. אם קודם אמרו אך טפינו בערי המבצר עתה הם כבר מניחים בפני משה לכאורה, תוכנית משופרת יותר . כולם הנשים וטף יחדיו בנוסחת בטחון של מעגלים: מעגל פנימי הטף .אחר כך הנשים. אחר כך המקנה ואחר כך הבהמות.
ענין אחרון זה, מבהיר למשה, כי אפס הסיכוי לצפות מהם בענין זה לבגרות ואחריות . הוא מצידו, אינו מוכן להפקיר חלילה את ההנשים והטף ונוקט ביוזמה גאונית :לוקח את שבט המשנה וחוצה אותו לשניים. לא רק ליצור קשר של רקמה אנושית אורגנית בין שני חלקי ההתישבות ,אלא גם משום שאלה יהוו חל משמר לכל הטף והנשים של שני השבטים הנ"ל..
ואכן אותו חצי השבט המשנה ,נותר להמשיך לכבוש את יתר חלקי אותה ארץ ולהשמיד את האויבים הפוטנציאלים, שיכלו לאיים על הנשים והטף של שני השבטים .והיוו גם כאמור, גם חיל משמר.
אם כן קצפו של משה יצא כאמור בשניים אלה :
שאלה שני השבטים דאגו לכתחילה ואף בדיעבד לממונם ורכושם . ארץ ישראל נשקפה להם מתוך הבבואה הרכושית.
וגרוע מזה שאפילו בלהט הדברים לא דאגו ולא דקו עד הסוף בגורל טפם ונשיהם וביקשו לסמוך אך על ערי המבצר.
והנותן חמישה לצדקה תבואהו ברכה
משה אהרון
