בס"ד.
המטיב להעמיק בכתוב , בנקל יחוש, כי לא בכדי פרשה , שהחלה במרגלים , מסתיימת כעין סגירתו של מעגל - בפרשת ציצית.
אכן מתוך פרשת ציצית, ניתן ללמוד עוד על עיוותם ואיוולתם של . .המרגלים.
"הכנפיים" שלהם היו אך לעצמם. השרוך היחיד, שהיה רלוונתי בעבורם היה אותו השרוך הדו צדדי, שרכס והידק את כנפי בגדיהם [ האיצטלא] לגופם שלהם, בבחינת שחפץ אישי בלתי חדיר.
ולכן הם ראו אך ורק את עצמם , בבחינת :כלום של אנשים, שכל ראשות ישראל שלהם ,היתה למענם עצמם בבחינת : "הימה ותו לא.".
וכך משועבדים היו, אך לאותו הלב האישי על גחמותיו ותאוותיו אשר אותה ה"איצטלא" [רוכסני הצדדיים] גוננה וטיפחה.
מבחינתם, לא היתה הוויה של ארבע כנפות - רוחות השמים. חזות הכל היתה ,הארץ שדרכו עליה -כבשו ברגלם, והיא להם כבמה אישית .
במצב שכזה, אשר כאמור, הרצועות היחידות הרלוונתיות ,היו אלה שהדקו בצידי גופם את האיצטלא , איצטלת השררה, כאילו כלאו , אטמו וטימטמו גם את לבבם.
וכך רק העין הפכה חיצונית משהו ,סלקטיבית ,משועבדת כליל ללב ושגיונותיו.
וכך נמצאו הם למעשה תרים תדיר אך סביב עצמם. סביב המידי [בניגוד ל "דורותם"]
בסיבוב אנוכי של זנות ומילוי תאוות אישיות.
כאן ביקש הקב"ה ,להתיר כביכול ,את רצועותיהם האישיות ולהמירם לפתילים הפורחים באויר הכלל.
מקדם ואחור פתילים, בעלי משמעות אוניברסאלית כארבע רוחות השמים המסמלים את השלמות ההויתית הגלובלית של האדם באשר הוא אדם.
וכאן במצוות ה' והפעם גם לכלל ישראל, נכנסה הציצית לתמונה , להראות, כי גם באינטימי בבגדו של אדם , יש את היחוס והיצוגיות הכללית.
יש כאמור את היעד של ארבע רוחות השמים , של כל בני האדם באשר הם אדם.. יש את הניצוץ השממי : פתיל התכלת, שאמור לחבר :"כברק" ארץ ושמים..
כשאדם רואה את הציצית , הוא מבין כי החיות האישית ,איננה מהות לעצמה היא חלק מזרם כללי אדיר של לא רק מהות של חיבור בין כולם באמצעות ארבעת הפתילם [קדם, אחור ולצדדים][ כאילו, אדם שמתנייע עם ארבע פילים פורחים, מזמין התחברותם של הפתילים עם פתילים של אחרים מסביב] אלא שבנוסף להווה , יש גם עבר ועתיד [ "לדורות] .
הרבותא של הציצית איננה , אם כן בראיה האישית של זה הלובש או עוטה אותה[ כאן פועלת יותר התחושה וההילה] , אלא של הכלל, שכשרואים אותה על זולתם , מפנימים הם גם אם מבלי משים , באותה סף של תודעה היסטורית את משמעותה האדירה, כי יש תוחלת לאדם ודווקא, באותו החיבור של ארץ ושמים באמצעות אותו פתיל התכלת.
ואזי כך או או אחרת ,נעור גם נחשול רדום, מציף גל של זכרון תודעתי המוביל לקיומם אט אט של כל המצוות .
ועל רקע זה הלב והעין נעורים גם הם למלא נאמנה את יעודם ותכליתם.
משה אהרון
