בס"ד
הכיור,מצופה היה,"במראות צובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד".
המקורות מעשירים אותנו,שהיו אלה מראותיהן של נשות ישראל במצרים אשר דאגו לעשות בהן שימוש תועלתי קוסמטי-רומנטי,לדאוג להמשך פריה ורביה בעמ"י.
והנה משה, לכאורה, סירב לכתחילה לקבלן כתרומת קודש, עד כי הקב"ה אמר כי אלה חביבות עליו ביותר ואולי מכל תרומה אחרת.
עד כאן,ענין המראות הצובאות ועתה,לאותו פרק פרקטי שמשום מה נעלם מעיננו לאמור: "אשר צבאו פתח אוהל מועד".
הסמיכות של הביטוי צבאו כפועל מידי שבהווה מצביע על המשכיות רעיונית פוקציונלית. אם כן, הכיור שבמשכן שהיה גם מקור לאותם המים המאררים של האישה הסוטה היה נקודת הפתיחה של אפשרות של מפנה וסגירתה של כל אותה פרשה,עודה באיבה.
אישה טהורה,ושראויה במיוחד,שנגררה לכל הענין על לא עוול בכפה היתה עומדת עם בעלה בפתח אוהל מועד בפני אותם המראות הצובאות והיתה מגייסת כוחות פנימים עליאיים ומשחזרת ביופיה הפנימי את כל עוצמתם ההיסטורית של נשות ישראל שבמצרים אשר גלומה באותן מראות.
וכך,מבלי משים אותם חבלי קסם של נשות ישראל שבמצרים שחוללו באמצעות אותם מראות היו אופפים ומשפיעים על האיש וזה היה כבמטה של קסם מיטהר ממחשבותיו וכך,המראות הצובאות היו עושות למעשה את מילחמתה של אותה אישה כבר בתחילתה של הפרשה בטרם,הולכת ומתרגשת על האישה אותה חוויה קשה.
וכך,שבים היו, על עקבותיהם האיש והאישה אל ביתם ויעודם ואל אהבתם כבתחילה, להמשיך באותה פריה ורביה ולקיים עוד "צבאות" של בני ישראל".
ברור מאליו שלא כל איש ואישה היו זוכים לאותה סגולה מיוחדת של המראות הצובאות, שהרי ברור כי היו גם כאלה שתחנה ראשונית זו לא הועילה להם. אך גם ברור מאליו, כי תורת ישראל לא יכלה שלא במקרים מיוחדים למנוע מאותן נשים ראויות במיוחד, להימנע מלכתחילה מאותה חוויה מפוקפקת של אישה סוטה. כמו גם,היו אנשים ראויים במיוחד, שראוי היה מבחינת דין שמיים, לגרום להם,שלא, להזקק לכל אותה פרשה קשה.
משה אהרון.
