אחח כל כך מוכר..=\ עצוב לראות אדם אהוב שלא מחזיר אהבה..ולפעמים אף קרות לא ברורה..וככל שהוא קר יותר,כך אתה מתגעגע ורוצה יותר..אכן כואב..
מקסים!:)
תודה לך..
[ליצירה]
אחח כל כך מוכר..=\ עצוב לראות אדם אהוב שלא מחזיר אהבה..ולפעמים אף קרות לא ברורה..וככל שהוא קר יותר,כך אתה מתגעגע ורוצה יותר..אכן כואב..
מקסים!:)
תודה לך..
[ליצירה]
אכן יש צדק בדבריך
כי בהתחלה כתבתי למען נערה שנקטפה בטרם עת, אך ויתרתי על הרעיון חלקית, והובלתי את השיר לסוף יותר מחשבת מאשר רגשי, כלומר בסוף השיר לא ביטאתי את הכאב מהפרידה אלא את המצב שקורה כשיורד גשם, מבין? שטיפה כזו חשובה שנקטפה בדמי ימיה היא ההתחלה של כל ימות החורף הקשה, כך חשבתי לנווט את השיר, אך אם יש לך רעיון אתה מוזמן לכתוב לי.
[ליצירה]
זה לא רק הבכי גם כל הגילויים הללו בפגישה הרביעית, כאילו הדמויות מכירות כבר שנים כדי לחלוק ככה את סודות נפשם הכמוסים ביותר, ואת כאבם העמוק.
מצטער אם זה לא נראה לי מציאותי, אם לך קרה שבפגישה רביעית בכית מול משודכת אני לא יודע מה להגיד, ואולי עדיף שלא אגיד.
[ליצירה]
תודה לך מסר, ודאי שהכותרת נועדה להדגיש את הזעזוע, ובנוסף ביקורת, ביום כזה, הוא יום השואה, על האהבה ללא סיג של הנצרות שהביאה לטביחת מיליונים, ולא רק בשואה אלא בכל מסעות הצלב והאינקויזיציות לזמניהם, "שם בערה בעליזות אש התופת...".
בנוסף הוא ביקורת לחברה ובעיקר לממשלה, שלא ידעה לקבל נכון את האודים המוצלים, וגם כיום היא מתעמרת בהם, ואותה אני מדמה לאישה שהיתה אומרה להיות אוהבת וידידה ומתגלה כסוג של שדשמוריד שאולה את האודים, בגלל מיעוט הקיצבאות הניתנות להם, וחוסר היחס והטיפול הפסיכולוגי הראוי.
אולי השימוש בדמון כדימוי הוא טיפה מוקצן, אבל נשארת העובדה שהמכה בפטיש של סבלותיהם של אלו שברחו מן התופת היא מדינת ישראל לצערינו, בין ביחס של המדינה פעם לשואה, כיהודי הגלותי המובל לטבח והסגידה לגבורה בלבד של השואה וחזרה דוקא על המרידות, והן כיום.
תגובות