שעת שקיעה , השמש נסוגה לאחור, מפנה מקומה לממלכת הליל המתיימרת לחדש בכורה בשרשרת האין סוף של הזמן . השמים התכולים נצבעים במהרה בצבע ארגמן האומר זמן ביניים . מזמן לזמן נשמעה קול ציוץ ציפור חלוש מהמרחב הרדום ומפיח שיגרה מצמררת . הכול משנים בו בזמן גוונן ואומרים רוגע ושלווה מעושה למול מציאות בוכייה . רוח סתווית נושבת במורד הרחוב שעכשיו שומם . רוח קרירה שמנשבת , מחלחלת , סופחת את בלל ההווה  , מול ערפילי העתיד העומד לקום . ניחוח הים הגואה פוקד את חוטמי הבריות שעוסקים כעט בהבלי היום יום הקבועים . ניחוח מסנוור וקר הטומן בחובו הוד רם היקר מפז שטרם זכו לו  .

הרחוב שוקעה עכשיו בנינוחות מדומה , אנוסה , עד כאב למורת הרוח. עד כאב שאינו חולף, עד תקומות התקווה . במורד ניצבת  תחנת המשטרה המשמשת אף כממשל חוק ובית מאסר . שם ניצב מול שער חוצץ שוטר, כזקיף העומד בין הבאים ליושבים  . לפדחת ראשו עונד קסדה מסורבלת , מדיו  תפורים ביד אומן. מראהו החורג מנופי הים תיכון מנוכר, ומוחצן עד צמרמורת וכסילות כאחד . סוף משמרת, פיהוק מאופק עוזב את פיו בלט , פיהוק המסגיר את זמן משמרתו הארוכה . מול פניו חולף לו מוכר הירקות , סוסו רתום לעגלה ונראה כי נדם לו השוק בערוב היום . צהלת הסוס מהדהדת עוד זמן רב אחר שנעלם מבעד לסמטאות האין סופיות של העיר הישנה . זוג אוהבים חולף לו , אוחזים הם יד ביד . פניהם מביטות במבט חסר הבעה בדמות הניצבת כליצן באוהל הקרקס . ידו מחבקת את כתפה כאשר לוחש הוא לאוזנה דבר מה ואז נחפזים הם ונעלמים אי שם  .

צינת החורף כבר כאן , חיכך את כפותיו זו בזו . אצבעות ידיו החשופות האדימו ובהבל פיו ניסה נואשות לנחמן . החלון שרק סדק צר נותר בו  הקפיא ותחושה קלוקלת המבשרת רע חדרה לגופו . חרחור רע ועיטוש בקעו מגרונו כאחד , ונראה היה כי חום גופו עלה . המעיל המרופט הוצמד מלו הכוח לגוף התשוש בניסיון נואש ליצור מגן, ליצור חום ולו רק במעט . כאשר הבין שחלה היה כבר מאוחר , עכשיו לא הזמן לסגת , כעט לא הזמן להכנעה

השעון מראה כי השעה כבר שש , הרחוב חשוך לגמרי . החלפת משמרת, שוטר אחר מגיח מבעד לאלתה הדוממת . הם עומדים זה מול זה מספר רגעים ומשוחחים בניהם .מחליפים מילים, רשמים, דוח מצב . כעבר 5 דקות בדיוק עוזב השוטר ממשמרת היום . ביד רועדת , הכול נרשם בפנקס הישן . כול תזוזה , כול תנועה , כול קול , כול מבט . הוא אינו מחסיר דבר , טורח בכול מעודו לעדכן את הפנקס הישן  במדויק . בכול ליבו ידע את חשיבות הדיוק , בכול איבר מאיבריו חש את אותה השליחות שכול כך שמח שנפלה בחלקו . ערב אחר ערב כבר חודש ימים עומד וצופה על הרחוב מבעד לאותו הסדק בחלון מהבניין הסמוך . ערב , אחר ערב חש את עוצמת המשימה בבשרו , בדמו , בעורקיו.

אין מקום לשכיחות הדעת , נעדר מקומה מבין הקורות . אין מקום ליד המקרה , כי לבטח נחלתה אסון . צחיחות הדעת הינה חיים , חזר ושינן את אשר שמעה . צחיחות הדעת הינה עובדה ובכוחה המטרה . חזר שוב , ושוב בלחש מבעד לשיניו הנוקשות, מעל אותן תחושות גשמיות רגעיות נטולות כול חשיבות . נאמנות עד דם , עד כלות הנשימה. נאמנות חסרת פשרות מנוקרת מורא. ממש כמו אותם נערים  . ממש על פי מורשתם של אילו שאינם , של אילו שנתנו הכול , את היקר מכול . תחת שוט המלקה עד דם , מול גרדום אכזר וקר אין עוד פחד לא מורא , אין חרטה , רק אבל, רק המשימה .

משאית ישנה חורקת , נעמדת מבעד למחסום של התחנה . שורה של חיילים ניצבת ופורקת מטען יקר . המבט מתעצם וחודר , עוד ארגז ועוד אחד סך הכול שישים ושלושה . חיוך נרגש עולה על שפתיו , רעד בלתי מבוקר . הכול נרשם בקפידה וננצר באותו הפנקס הישן. העמל שכרו בידו , והשכר הינו אור , שכר האמת . כי אביון הינו עשיר באשר חופש גוזר , ודם מחיר נסבל . חיוך קטן עולה על שפתיו חיוך המותיר גאווה .

דפיקה חלושה מבעד לדלת , האקדח מכיס מעילו נשלף . "סיסמה" – "דם" "ואש" , הדלת לאט נפתחת . עיניה מביטות דואגות אוהבת . עיניי אילה המגיחה מבעד לשדות שיבולים , מבעד פלגי המים הצחורים נראה רוך צברה . אך ימים אחרים הם עכשיו , נושאת היא אקדח בידה . " אתה חייב לגשת לרופא , אתה נראה לא טוב " לחשה . הלב גואש אך נדם , איננו אומר דבר . זה לא הזמן לאהבה , זמן עלי קרב . " קח " מושיטה היא את ידיה הצופנים צעיף רך . הצופנים אהבה עולם אהבה רדומה .

הפנסים ברחוב כבו , על צבר מונח צעיף. צועד בחשכת הליל , צועד בלט, והפנקס הישן טמון בכיס המעיל . יודע את חשיבות דבר הבשורה , יודע את אשר יחולל מוצא פיו . נמהר אך זהיר כצל בין הברושים , שקוע בדבר המוצא , הגוף שדואב עוד ימתין .

החדר הקטן געש , טעם בשורה ניכר באוויר טעם של התחדשות מועילה . הכול עומדים ובוהים בו באותה הדמות הקטנה . איש , איש בתורו אומר את אשר בחר . עיניו מביטות שותקות מאזין הוא עכשיו קשב רב , מאזין ושותק . כאשר החדר נדם קם על רגליו , והביט בעיני הכול . שקט צורם אחז , שקט חודר פני העומד לבוא .

"אין זו הכרעה קלה , אינני יכול להחליט מיד , אליי להתייעץ "

קבע , ולא הוסיף עוד דבר .

הכול עומדים , הכול דרוכים ערב ההכרעה הגורלית , ערב החלטה . ידיו מוצפנות בתוך כיסי מעילו לצברו צעיף רך . עיניה מביטות בו בין יושבי החדר מבקשות . עיניו עצמות הן נפקחות רק לרגע קל . עוד רגע קל בלבד תיפול ההחלטה , יודע הוא היטב את טיבה . אין עוד זמן , אין עוד דרך חזרה . יכול היה לאהוב , יכול ודאי לחיות שנים הרבה לצידה , אך המשימה , כן המשימה . הכול שותקים כן נפלה ההחלטה .

הסיפור הנ"ל הינו סיפור פרי דמיונו של הכותב .

מוקדש בהערכה ללוחמי המחתרות ובראשם דב גרונר שנפצע והוצא להורג בעקבות תקיפת המשטרה ברמת גן . 

 במכתבו האחרון מתא הנדונים למוות כתב גרונר:

"אני כותב את השורות האלה 48 שעות לפני שנוגשינו עומדים להוציא לפועל את רציחתם, ובשעות האלה אין משקרים. והנני נשבע שלו הייתה לי הברירה להתחיל מחדש, הייתי בוחר "באותה הדרך שהלכתי בה