מיכאל , מיכאל קולה ניחר באוויר , נראה היה כי עוד רגע קט בלבד תפרוץ בבכי . מיכאל , מיכאל חזור הביתה , היה קולה מתמרמר ומתפתל ומעלה הד מבעד לוואדי הסמוך לשכונה. קולה הדהד עד כי ניתן היה לחשוב כי דבר אסון או סכנה בא חלילה והכה  . מיכאל , מיכאל שוב ושוב נשמעה הקול הצווחני בחלל האוויר. הקול ניכר באוזן עד כאב, עד כי לא ניתן היה לשוב לשגרת החיים  . לקול קריאותיה הרמות יוצאים היו השכנים מבעד לחלונם ומבטים . במבטם היה טמון מין צחוק לגלגני המהול ברחמים וכעס כאחד . הרחוב נדם, רק כאשר אחזה בין זרועותיה העבות  את מיכאל . בפנים אדומות ודמעות שבר לרוב, היה ניגרר תחת זרועותיה החזקות לפתח הבית, מבלי לומר ולו מילה אחת . אז, רק אז, שב השקט ושרר ברחוב הפינתי שבסוף העירה . 

לא פעם היה יוצא שכן כעוס וממורמר ושופך זעמו כנגדה . זכור לי היטב כי אברהם הירקן יצא ערב יום שישי את ביתו והחל צועק בקולו העבה . זה לא יתכן , בכול פעם שהילד הזה עוזב ולו לרגע אחד, קול צעקת טרוף מהדהד בשכונה , מדיר מנוחה מכול חי . אני לא מוכן לזה יותר, הצווחות מעירות אותי ואני אדם העמל כול השבועה .יום שישי הינו יום מנוחה , אינני מוכן עוד לשאת זאת .  צרח אברהם לעברה ושרירי גופו זעו תחת הגופייה הלבנה . והיא בשלה, מבקיע קול קריעה הקורע את הלב , מיכאל , מיכאל, ממש כאילו אברהם איננו שם, כאילו היה לצל . אברהם הביט בה במבט זועם , לו הייתה גבר כבר מזמן מרגישה הייתה את נחת זרועי, שאג . למול כעסו של אברהם היה נדם גם קולם של חבורת הנערים המפוקפקים שהתגוררו ברחוב הסמוך . לא פעם זרעו הרס ברחוב הקטן שבו גרנו , פעם אף הגדילו לעשות והכו את אביתר , בנו של מנשה הסנדלר . אני זוכר היטב כיצד תפס אברהם אחדים מהם והכה בהם , הכה בהם ללא רחם .עברו שבעות רבים עד שפניהם נראו שוב ברחוב שלנו, והרס או אלימות לא ידענו מהם לעולם  .

במרכז הרחוב עמד לו כך סתם עץ צפצפה זקן .  לענפיו הירוקים שהתפרשו לכול עבר נועדו שני שימושים עיקרים .האחד צל למפגש בשעות אחר הצהרים המאוחרות למבוגרים שבבני הרחוב.  על כסאות קש זעירים יושבים היו שם שעות ולוגמים ערק .כאשר הערק כבר אזל נשמעים היו מיני מילים וסיפורים כאלו שאימא מיד הייתה קוראת לי לבוא הביתה . הגב´ מלמד הייתה יוצאת את פתח ביתה , למותניה כרוך סינר לבן,  מיד אוחזת בידו של בעלה השיכור וסוחבת אותו תחת מטר קללות דשנות הביתה .

 היעוד השני היה לא אחר מאשר משחק מהנה לנו הילדים , בימי הקיץ החמים מתאספים תחת ענפיו משחקים מיני משחקים, ודנים בנשואים ברומו של עולם  . ענפי העץ ידועים היו כמקום מפגש נוח ומכאן כול התחלה תמיד הייתה תחת ענפיו .

באחד מימי החופש הגדול בו משוחררים היינו מעול הלימודים הנצחי קבענו כול החברה להיפגש תחת ענפי עץ הצפצפה .  רוח קיצית נשבה ואיתה הגיעה רוח שטות מבדחת . עמוס שהיה המבוגר בחבורה הציעה כי נחטוף את מיכאל . נחטוף אותו ונחביא אותו , עד שסוניה המטורפת תצא מדעתה . הכול הסכימו לתוכנית , ונראה היה כי מעשה החטיפה יהיה מבדח ומשעשע כאחד . למחרת בצהרי היום יצא מיכאל את ביתו לרחבה במרכז הרחוב בו עמד העץ. אותה הרחבה המשמשת לנו הילדים כמגרש שעשועים ומשחק כאחד . התחבאנו מאחורי השיחים ועל פי סימן מוסכם מעמוס התנפלנו על מיכאל והובלנו אותו למחסן הישן של יצחק הזקן  . לא עזרו תחנוניו , לא עזרו הדמעות, הובלנו אותו כלאחר כבוד הישר למחסן . המחסן מוצב היה מאחורי ביתו של יצחק, שגר בבית בודד בקצה הרחוב הרחק מהעין ומאוזן קשובה . הדלת ננעלה חרף תחנוניו של מיכאל שהיו יתומים ונקראו לאוזן ערלה  . הכול צחקו, שבעי רצון ואושר על מעשה הקונדס . אז התיישבנו תחת עץ הצפצפה וחיכנו לקול זעקתה של סוניה . כעבור שעה יצא סוניה והחלה צורחת בקולה הצורם . מיכאל , מיכאל, הקול הדהד מאוויר . מיכאל , מיכאל , פרצי צחוק מאופקים נשמעו מבעד פיות היושבים תחת ענפי העץ . ושוב מיכאל, מיכאל . אט, אט החלו השכנים מוצאים ראשם מבעד חלונות ביתם . שוב פעם נעלם לה מיכאל , דיי חייבים לעשות משהו בעניין , נשמעו קולות מבעד החלונות . סוניה רצה בבהלה הינה והינה , צועקת מלו גרונה , חרחורי נשימתה החנוקה נשמעו למרחוק . פניה האדימו ונראה היה כאילו עוד רגע קט תתפלץ . אני חושב שלימדנו אותה לקח שלא תשכח אמרתי לעמוס כעבור שעה קלה  , הגיעה הזמן לשחרר את מיכאל . עמוס הביט בי במבט מזלזל , לא שישב שם עוד קצת , צריך ללמד את המשוגעת לקח שלא תשכח לעולם . עיני ננעצות בה בריצתה המטורפת , מזווית פיה החל נוזל ריר לבן . שערה המדולל נמשך בחוזקה  בידה המגושמות .היא משכה בו כול אותו הזמן, בכול כוחה, עד כי נראה היה שעוד רגע קל יישאר בידה . עמוס, אמרתי בקול תקיף בוא נשחרר אותו , עמוס רק הביט בי במבט מזלזל ולא אמר מילה .

קמתי ממקומי וחזרתי הביתה , התיישבתי על המרפסת ליד הורי שצפו במתרחש כול אותו הזמן . מבטי ננעץ בפני אימי כמבקש לומר דבר מה . סוניה רצה כמטורפת זעקותיה מלאו את האוויר . צריך לעשות משהו סינן אבי וכבר יצא את הבית  . כעבור זמן מה נפלה על הקרקע החלה חובטת בכול כוחה בידיה וברגלה באפר . מס´ שכנים יצאו החוצה והחלו מחפשים את מיכאל . הכול קראו בשמו , אך דממה.

דמעה קטנה זלגה מעיניי, אימי הבחינה בכך . אתה יודע דבר מה על כך ? שאלה . הנהנתי בראשי לחיוב . אבל תבטיחי, תבטיחי שלא תספרי דבר ביקשתי בעיניים דומעות . כעבור דקות ספורות חיבקה סוניה את מיכאל בין ידיה . קול בכי מר נשמעה באוויר . הרחוב השקט חזר לדממה החמימה שאפיינה אותו רוב הזמן .

זמן לא רב אחר כך באו אנשים בחלוקים לבנים ולקחו את סוניה ומיכאל . אני כבר לא יצאתי לשחק בחוץ , הכול קראו לי מלשן . אחרי שמצאו את מיכאל אבא של עמוס מאוד כעס והכה את עמוס . מאז הוא לא דיבר איתי . למעשה אף אחד מהם לא חזר להיות שוב חבר .ימים רבים עמדתי לבדי תחת עץ הצפצפה .

ומה קרה אחר כך אבא ? שאל בני הקטן ופניו מבעים שאלה . מה קרה אחר כך? .חזר בקול תקיף, מכיוון שלא הבין כיצד אבא יכול היה להיות ילד קטן . וכיצד אבא שלו, שלא מרשה לו לעשות הרבה דברים מתנהג כך . וכיצד בכלל נעלנו את מיכאל במחסן . ומה זה משוגעת ?. ומה זה בכלל , מלשן .

אחר כך , אחר כך אשפזו את סוניה במוסד . ומיכאל עבר לחיות באחד הקיבוצים ללא בן אדם קרוב . בכלל מסתבר שמיכאל לא היה בנה של סוניה . היא מצאה אותו נטוש בפולין בזמן המלחמה , ואימצה אותו כבן . ובכלל סוניה לא הייתה יהודיה, היא סכנה את נפשה כול הזמן שגידלה את הילד . סכנה את חייה ממש . וזאת למרות שידע היטב את כול הסיכונים שבכך. אחר כך הגיע לארץ וכנראה לעולם לא הבינה שהמלחמה ממש נגמרה .

 אבא מה זה מלחמה ?

       שאל ועיניו ננעצו בי , ממתינות לתשובה .