אור ירח דהוי שולח את הבזקיו הגדומים לחלוני . בו בזמן יושב לבדי ומביט בחלל הריקני של דירת החדר העלובה ששכרתי . העיניים עייפות למול מציאות זדונית המכה ומצליפה בגבי הכפוף, הצלוק , זב הדם . בחוסר עניין מחפש ביני לביני את סיבת הנחשול הצורם שמהדהד בתוך גופי ושולח אותותיו למחשבה .סבילות ויציבות חיצונית מאפיינת את בבואתי השקופה , זה זמן רב ואינני מוצא לה פורקן . יתרה מכך אינני מוצא את הסיבה לריקנות המתפשטת .
שוב ושוב מביט אל השעון נראה כי המחוגים עמדו מלכת. נראה כי הזמן באשר הוא זמן נמנם בעצלתיים בעודו מפקיר משמרתו ארוכת השנים ליד המקרה . קורי העכביש המתפשטים בין המזווה המאובק לארון הקיר מבעים זעם עצור המקפיד להפיץ עזובה עגומה בין קירות וחלל הבית .
שתיקה רועמת מכה בפני. מביט אני לצדדי והרי לבד אנוכי. עזוב וזנוח למול פרעות הבדידות שייסורים אין קץ לועגים לי. לוחשים עלבתי המוצקה בפני וההד שומר חסד , כול כולו הוא לי בלבד . עתיר סבל, אביון מכנה עצמי בעודי ממתין לבוא . והרי יבוא גם יבוא מלפנים או מאוחר . יבוא ויטה כתף, ימשה בדידותי בממלכת השאול הנצחית . והרי עדנה שם ממתינה קוראת היא בשמי . מצפה לבואי לזמן נקם . יום הדין הארור על עוולותיי במקום הגשמי . המקום בו כרסמתי בכול אמת מידה .
זמן תאוות הבצע מכה בי , והריני אינני מותיר שום עוולה, תשלומים אפלים ומיני שוחד מנת חלקי . תשועתי הריה לא אחרת בעלוות הזולת . חדלנו, נחשלותו , הרי לי משחק . לא אחת פשעתי בפשעי השררה זמן חמדתי את לא לי . לא אחת פשעתי בפשעי תאווה גם שידעתי היטב כי לא עבורי . ועכשיו זה הזמן , עכשיו זה הזמן בו מפקיר אני עולמי וקורא לך בו תיקח .
אור ירח דלוח ניקרה מול עיני . עשן סגלגל יוצא מבדל סיגריה מגולגלת ביד . עשן מתיימר ועולה ומפיץ ניחוח נדיר . מתיקות עמומה בשערי נשמת אפי נעצרת רגע קל . זמר צליל עמום נקרע בין גומחות חיי המקננים בי . שער אטום המונע זוהרה עוצר ואינו מותיר . זמן צדק זמן נשימה ארוכה . זמן נעורים .
אין זמן , אין אור , אין חושך רק צליל . אור תפל מהדהד וגובר ים כחול עמוק . עיר , מרחב , המונים חוצים, הולכים , שבים, באים . אין שם כלום , אין עשן, לא רכבים , לא בנינים לא כבישים. רק בקתות קטנטנות עשוית הן מקש . קול צחוק נשמע בחלל האוויר , קול צחוק של ילד של אדם מאושר . כיכר אבן , יער ירוק נראה במרחב. כלבלב נובח מקשקש בזנבו חתול מילל וגם עכבר .
אני מביט בהם בעיני התכולות , מאושרים הם בלכתם . מעניקים זה לזה ממרכולתם ברינה אהבה מסורה . אדם נותן מרכולתו וליבו טוב אליו ותמורתו היא התודה שבצריכת מעשה ידיו . אישה אחת שרה שיר שנראה כצליל המלווה אותי . מלווה אותי בימי חיי . הכול עומדים סביבה מוחאים לה כף .
ערום אני , ערום ,ללא בגדיי . מהלך בגופי ואינני בוש בו כלל וכלל . מחשבתי וגופי חד הם צחורים כלבנה . הכול מזמנים אותי, גש נא , קח מרכולתי הריה באה מאהבה . מהלך בין דוכנים מביט בהנאה . עולל צהוב שער ניגש ומגיש בידו הקטנה תפוח אדום עגול . בתאווה נוגס בתפוח הכול מוחאים לי כף .
האנשים הללו נותנים הכול באהבה . עוד אינם דורשים תמורה . בוש אני רוצה להשיב להם דבר מה . מחפש סביבי מביט כאן וכאן אך עירום גופי מולם . נפשי אינה יודעת מנוחה מחפש בקדחתנות דבר מה להעניק בתמורה . אך אין לי דבר , אין לי דבר . פרץ בכי עוזב את עיניי , דמעות זולגות . פרץ בכי אמיתי מהלב , כפי שלא בכיתי מימי . הם מביטים בי אומללים . הכול עוזבים מלאכתם ובוהים . מה קרה ? ולמה נעצבת ? שואלים בדאגה .
ללא מילים מבקש אני להסביר . מבקש בכול מעודי להעניק להעצים . כאן לא צריך דבר , כאן רק מקבלים ונותנים מאהבה . ברגע קל הבנתי , החזרתי . החזרתי להם את כול שמבקשים . ברגע קל הפנמתי .
אני עירום ואין לי דבר , והמה אינם מבקשים דבר לכן אתן להם את אהבתי . אהבתי העקרה משך כול חיי .
ארון הקבורה יורד לו לאט , אני מגיע לנחלתי . שוכב לבדי מתחת לערמות אפר ללא גופי . שוכב ומביט בהם באושרם . שוכב ומביט בילד המחלק תפוחים . שוכב שם לבד בחושך ומבין .
