ילדוּת אבדה ביער, חיפשה הנעורים,

ניטשה בצל העצב השוכן בקצה החורש.

חיפשתיהָּ בלפיד מוצת באהבה,

תרתי אחריה כשעיני בורקות כאש.

על עלעלי האורן פסעתי בכבדות,

מֵבָכֶה את עזבונה של תֶמֵם הילדות.

קול פצפוץ הדרדרים תחת עול רגליי נִדֹם,

לפתע נתגלתה היא, מסִתְרֵי עץ האלון.

ניגנה בי ככינור מיבב באפילה,

ונשאה את צעדינו לקרחת עזובה.

בה הפרחים את האוויר ממלאים בריח קטורת,

הפרפרים שוכנים על כותרות הכלנית.

רוקדים הם בעצבות בְשמֹעַ הקינה,

ודומעים ללא פַּסָק עד תום ניגון הנעורים.