כבר כמה ימים אני רוצה לשאול

אם זה אמיתי, העולם הזה בו אנו חיים ונושמים.

מהלך לי ברחוב השקט, בדממת העצים רואה אני אותה,

שוכבת על העשב הרך, בוכה מיואשת ממנו, אהובהּ.

שאיכזב שוב ושוב את ליבה המתוק מצוף פרחים,

כבר הגיעה שלכת ועינייה זולגות, לא נחות, אף לא לרגע,

מחפשות אותו, את האיש הנכון, כי זה לא אני הבחור הראוי,

לנערה שכמוך, מלכת הגנים, הורד האדום בשדה של קוצים אפורים.

פועם בחוזקה ליבי הרעוע, הוא לא מסוגל עוד לסבול את הנגע.

התייאש מלצעוק אל שמי הרקיע, הוא כמוני שוכב על דווי שלכות.

הרכנתי ראשי על פיסת אדמה, הקשבתי בשקט לפסיעות מדומות.

דמייניתי אותה הולכת חוזרת, מהורהרת אם יש עוד טוב בבריאות.

מחפש אם יש עוד טעם לחיות, מנסה את קו הרוע לחצות,

אולי אמצא שם כמה פרצות, ואפתח לי חיים מלאי צפיות.

אבל לא,שום דבר,נשארתי על הר, בודד, חפוי ראש, דבר לא נותר.

שואל עצמי מדוע לי פה? מדוע לקבר ארבע פינות?

אחת להורים כאובים על הילד, אחת לידידים שקטפו לי הורד,

אחת לחבר שירד לטמיון, ואחת אחרונה למלכת המרום,

ששכחה אותי כאן, נעלמה מן העין, ונודע לי שמוות הוא הדרך אליך.

ואם זה המסלול הדרוש אל האושר, אקח לי תרמיל, יתד והאוהל,

אמות לי בשקט שלא ישמעו, ועליך אשמור, מלמעלה בחום.

שלא תפלי, תמעדי ותבכי, שרק את אהובך הנצחי תאהבי,

ושלא תשכחיני אהובה של חיי, כי אותך תמיד אהבתי ותמיד אוהַב...