פעם גם אני הייתי תמים;
פעם גם אני לא ידעתי אמת על הציונות.
אוזנַי נֶאֱטמו משַמוֹע על זוועות הנכבה;
פִטְמוּנִי בסיפורים כאילו חֳפַצְנוּ בשלום,
אך הפלסטינים סירבו.

אולם בזְרוֹם-הזמן למדתי כי שִקְרוּנִי;
למדתי להכיר עוּבדות שממני ניסו להסתיר.
למדתי לחוש סבלו של אַחי הפלסטיני,
שנושל מביתו ונִהְיָה פליט.

שני עמינו ממשיכים להעלות קורבנות-שוא על מִזְבֵּחַ המלחמה המיותרת;
לאורך המדרכות משני צדי-הגדר,
מוסיפים זוֹב נֶהֳרוֹת-הדם.
אך כלום המצב לעולם?!

עמינו מאסו במלמות וּבהֶירֶג;
מִשְאֳלָת-לִבָם שלוה ושלום.
די להתיז אחד דמו של השני; שום עילה לכך אינה מוצדקת.
עד הֳלוֹם נלחמנו אַח ברֵעֶהוּ;
אימתי התותחים יָחֳדוֹלוּ לַהֳלוֹם?!..