לאחר זמן מה של החלפת מבטים היא פתחה את פיה.
- "מה קורה לך?" הוא שתק. "איפה היית?"
- "בבית החולים, כמו תמיד"
- "תמיד אתה בבית החולים. כל פעם אתה חוזר יותר ויותר מאוחר."
- שתיקה
- "כמובן, אתה לוקח שעות נוספות. וודאי שזה חשוב לטפל בחולים ובטח שמרגישים שמגיע יותר כסף הביתה, אבל לא רואים אותך. אתה לא נמצא אף פעם בבית. אני יכולה לפגוש אותך רק אם אני מחכה עד אמצע הלילה, זה נשמע לך נורמלי? והילדים, מתי יוצא להם לראות אותך?"
- "אתה יודע, אני מוכנה לתמוך בך, ובמיוחד אם אתה עושה ימים כלילות לטובת המשפחה, אבל מצבנו הכלכלי לא רע וגם לא היה רע, אז מה קרה פתאום? נראה לי שיותר חשוב שתהיה יותר בבית, גם בשבילך. אתה יודע את זה, כבר אמרתי לך הרבה פעמים."
- "זה בסדר"
- "לך לא רע. ומה איתי? הכל נראה לך בסדר?"
- "לא יודע. מה איתך?"
- "לא יודע? תגיד לי, איפה אתה נמצא? רק תסתכל מסביבך. תראה. הכל פה קורס. שום דבר בבית לא זז כמו שצריך. הילדים לא מוכנים לעשות כלום, הלכלוך מצטבר, אני נופלת מהרגליים בסוף כל יום ואתה מה? "לא יודע". בטח לא יודע. אתה לא נמצא פה אף פעם. מה עוזר לי בכלל הכסף שאתה מביא? אני לא צריכה אותו. אתה מתחמק, זה מה שאתה. חושב שאתה יכול להתנתק מהכל והחיים ימשיכו בלעדיך. אתה מתחמק מהבית ומחפה על זה בכסף. נראה לך שזה עוזר? אנחנו לא מספיק טובים בשבילך. יש לך דברים יותר חשובים בראש. אז רק שתדע לך שזה לא עובד. פשוט אי אפשר לרקוד על שתי החתונות. אתה מזניח את הבית שלך , זורק אותו בשביל – מה?"
- פתאום הרוח כמו יצאה ממפרשיה. "תחזור. אנחנו צריכים אותך. בבקשה, אני מוכנה לסלוח לך על כל מה שהיה, אם רק תפסיק עם זה. תטפל בבלגן שנוצר. תחזור להיות כמו פעם. אתה יכול פשוט להפסיק עם זה. בבקשה." היא נעצה בו את מבטה, מנסה לחשוף את צפונותיו, אבל הוא רק הוריד את ראשו ושתק. היא המתינה קצת ואז נאנחה.
- "ככה כל לילה מחדש. אתה חוזר מאוחר, ואני מחכה לך. לפעמים אני נשברת והולכת לשון, לפעמים אני עוד ערה כשאתה מגיע. אני מתחננת לדעת איפה אתה, בוכה שתחזור, אבל אתה לא מגיב. בסופו של דבר אני מוותרת, חושבת שאולי הדברים ישתנו מעצמם." קולה גבר מעט. "נמאס לי! הלילה אני לא אוותר לך. אני מוכרחת לדעת מה הסוד. לא אכפת לי להשאר ערה כל הלילה. שלחתי את הילדים לשון אצל סבתא, אל "תחשוש" שהם יתעוררו. תגיד לי – איפה אתה? מה עובר עליך? אם לוחץ עליך משהו, תשתף אותי. אולי אוכל לעזור. לפחות נעבור את זה ביחד. אבל לא, אתה לא רוצה לשתף אותי. למה? אני לא מספיק מבינה בשבילך? לא יכולה לעזור? תספר לי עם מי אתה נפגש, לאן אתה נעלם כל פעם. תגיד לי מה גוזל ממך את כל החיים שבך. לא אכפת לי לחכות כאן כל הלילה עד שתגיד לי מה הסוד שלך."
- "אפילו לא מעניין אותך, הה? אתה פשוט יושב לך שם, עם ראש למטה, ומחכה שאני אגמור. זה לא יעזור. אני אחכה עד שאני אדע – לאן נעלמת לי?" קולה נשבר. "לפחות היית מגלה התעניינות, מראה שאכפת לך, אפילו מנסה להתחמק. אבל כל זה לא מעניין אותך. אני מפחדת." קולה התגבר בהדרגה, עד שהפך לצעקה. "צא מזה! אני מוכנה לעזור, אבל אני לא מוכנה לסבול את המצב הזה. אם אתה רוצה לעשות את זה לבד, תעשה את זה. לא אכפת לי כמה זמן זה יקח, לא משנה כמה צריך להקריב, צא מזה!" היא תפשה אותו "תסתכל לי בעיניים!"
הוא הסתכל, והתכווץ בפחד. כל כאבה שטף לתוכו, מרסק את בניין האדישות שהסתיר אותו מהעולם. הוא ניסה להתחמק, להפנות את מבטו, אבל היא התחילה לנער אותו, ידה ממשיכה לאחוז בו בחוזקה.
- "די! נמאס לי מההתחמקויות שלך! פעם אחת, תצא מהאדישות שלך, תנסה להבין מה עובר עלי!
הנענועים הלכו וגברו, הלכו והתעצמו, עד שלפתע נשמט הגביע מכיסו. מבלי משים מבטו זינק אחריו.
היא קלטה את מבטו והרימה את הגביע.
שקט השתרר בחדר. היא פתחה את פיה לומר משהו, אבל כשהבחינה במבטו סגרה את פיה. עיניו היו נעוצות בגביע, הסוד הגדול שלו שסביבו נעו חייו בשנה האחרונה. כמה הקפיד שאיש לא יגע בו, לא יראה אותו, ועכשיו הוא נמצא ביד אחרת. איך יכול להיות שהיא מחזיקה אותו? הוא הרגיש מחנק. הלחץ בליבו כמעט לא אפשר לו לנשום. הכל נעשה יבש פתאום.
היא עמדה בלי תנועה, ידה האחת עדיין מונחת עליו והשניה אוחזת בגביע. מזמן שמה לב לגביע המסתורי. היא לא ידעה מה מתרחש, אבל היה לה חשד עמוק שהוא קשור לזה. היא המתינה, נותנת לדממה להתעצם, לא יודעת מה לעשות.
ידה להטה על חזהו, צורבת בו חור. פתאום נראתה לו אשתו כזרה שבאה לפגוע בו, שלא מאפשרת לו לקיים את שגרת חייו. מבטו עזב את הגביע, ועבר אל פניה, אלא שלא יכול היה לראותם מבעד לדממה האפלה. היא הרימה את הגביע ופתחה שנית את פיה.
"מה זה?" חתך קולה את האויר. רעד קל נשמע בו.
פתאום הכל התפרץ בו. הוא ניער את ידה מעליו, אוחז ביד השניה בעוצמה כזו שהפילה ממנה את הגביע וגרמה לאשתו ליפול על המטה בכאב. ידו זינקה לפנים, מכה שוב ושוב בסכין מנתחים דקה בעוצמה כזו שפרקי אצבעותיו הלבינו (מאיפה הסכין הגיעה לשם? תהה. במחשבה לאחור, היא היתה מונחת בכיסו לצד הגביע כבר חודשים. הוא היה משתעשע בה בקדרות, ראשו ריק ממחשבות). הוא תפס את הגביע והמשיך להכות. גופה נמלא בפצעים שותתי דם וזעקות הכאב שלה חתכו את האוויר.
היא קראה בשמו, קולה חותך מבעד לערפל שאחז בו. הוא הפסיק להכות. מבטה היה נעוץ בפניו, אוחז במבטו, הולם בו. הסכין נשמטה מידו. הוא לא היה מסוגל להתיק את עיניו ממבטה. בעוד כוחות החיים נוטשים את גופה, נותרה בה די עוצמה של רגש כדי לנער אותו בלי מילים. הוא לא ידע לתת שם לכל מה שהביע מבטה, אבל ידע שהיא עדיין אוהבת אותו. בעודה מתייסרת בכאב שגרם לה, כאבה היה עליו. הוא התנשם בכבדות, ומבטה חשך לנצח. החיים נעלמו מעיניה, הפקוחות עדיין.
באותו רגע הוא חש במשקל שנוסף בידו. כשהביט לעבר היד הבין שעדיין הגביע אחוז בה. גביע עין הפנינה נצנץ אליו בחדר האפל מבעד לנתזי הדם, ובתוכו נחה פנינה שחורה, גדולה ועמוקה יותר מכל פנינה שראה.
סערת הרגשות גאתה בו. הוא הרים את ידו והטיח את הגביע בקיר שמולו.
"אמת דיבר אותו נווד זקן. אכן קשה להשמידך. מי יודע כמה רעה חללת במשך קיומך. אבל לא לעולם חוסן. לא תמשיך עוד במעלליך" הוא רמס לדק את שברי הגביע, הופך אותם לרסיסים תחת כפות נעליו. "לא עוד. לא עוד תגזול מאנשים את רגשותיהם. לא עוד תהרגם בעודם בחיים. לא עוד. שוב לא תסנוור אנשים בזהר בכסף, המיוצר ממותם של אחרים. שוב לא תגרום לבעל – "
באחת, הוא קרס על הרצפה, ממרר כולו בבכי. מבטה האחרון לא הרפה ממנו. "היא האמינה בי. היא לא הפסיקה לאהוב אותי, גם כשהכיתי בה בסכין היא האמינה שאני עוד יכול לצאת מזה. היא דאגה לי, ואני, מה זה השתלט עלי? מימי לא הרמתי יד על אדם לרעה. מה עשיתי? יש כפרה למעשה כזה? איך אפשר בכלל לסלוח לי?" ידו נתקלה בין שברי הזכוכית שעל הרצפה בפנינת המוות של אשתו והוא אסף אותה אליו. מכורבל ככדור על הרצפה, ראשו בין ברכיו, הוא הידק אותה בשתי ידיו לחזהו ובכה, בכיו גובר והולך. הוא געה בבכי עד שגופו כמעט לא יכל לעמוד בו, ובכיו רק הוסיף והלך.
הוא נדם. ליבו חדל מלפעום.הוא שכב שם, מכורבל עדיין, ובין ידיו לחזהו לא היה עכשיו דבר.
********************************************************
אי שם ברחבי הבית, הוא שמר פנינים נוספות. אט אט, החלו גם הם להעלם. ואז יותר מהר. בכל רחבי העיר גילו למחרת האנשים שהפנינים שרכשו להם, אותם "פניני הדמעה" היקרות שהיו כל כך נחשבות ויוקרתיות, נעלמו ואינם.
ועם כל פנינה שנעלמה, אדם אחד בבית החולים או ברחבי העיר הרגיש קצת יותר. פתאום העולם נעשה בשבילו יותר קרוב, צבעיו וקולותיו יותר חזקים.
פתאום, בכל רחבי העיר, אנשים היו קצת יותר חיים.
תגובות