מגיף את תריסיו של צֹהר ליבי,

נותן לאהבה לעוף למרחק.

לצאת לחפש את החופש,האור,

שתביא במקורה את ההיא שתבוא.

ותאיר את עיניי הסוטות מן הדרך,

הסלולה בפניהן מזמן הכמיהה,

לוורד שינציח את הרגש הטהור,

שלי אליך,אהובה יקרה.

היא תחבור אל האוּר הנובט,הצומח,

ששורף בליבי את כל פרחי הבר.

ורק דמעותיי יכבו השריפה,

רק הן מבינות את גודלה ותוכנה.

כי דליקת אהבה בוערת בקִרבי,

זו לא אש רגילה,זו אש מגולה,

להבות מרצדות עתה,על אישון יחידי,

משתקפות על פני מים שטופים מיגון.

ובזה האישון,רוצה לבַכֶה,

על חיי הסגורים,שכואבים בלי עצור.

מצפה שהדמע יֵרַצֶה את השחור,

את פחם הרגש שנותר בראשי.

והאישון השני מסתכל בעינייה,

מביט בנחלים הזחוחים שזורמים בם.

שחוסים על עינייה,מגלים את הסוד,

שפיהּ כומס בתוכו הטמון.

ולפתע הכל מתבהר בתוכי,

האופק מחל מתעתע באישון.

רואה במעורפל את פניהּ,בזיו,

הן קורנות אור זהבהב,המקיף את גופה.

ושוב,ממצמץ,ורואה את הזרם,

שהולך וגובר,ויוצר הנהר.

דמעותיינו חוברות,מתחבקות,מרקדות,

על ידיינו השלובות,השומרות על החום,

חום האש הבוערת,בלב הקליפה,

שמסתירה את ליבה,של שריפת הכאב...