חבר למן מסע, מאמצע הדרך,

לא ברור מאליו, להיכן הוא הולך.

והשביל מתפתל בין כתלי השלכת,

בניינים עקומים מול שקיעה בלבן.

יד ביד עם הלב הנגוע,

רצים אנו בין אבנים נודדות.

כל צעד שקול, כל פסע פרוע,

מעידה בחריץ אדמה קצת חלול.

והיזע קורא לעצור ולנוח,

אך אזניי, הן פתוחות רק לשמע הקול.

זה שזועק, לידי, אל הרוח,

שתיקח מגופו את הלב, את הכל!

ונשארתי לבד בסופו של היום,

עוד קצת ונגמר, עוד קצת לתמיד.

נשימה אחרונה, עד בואו של המוות,

הדבר היחיד שבינינו יפריד.

ואז התעוררתי, מכוסה בקרה,

חתולים יללו על אובדן יקירם.

זכרון של עבר, התנוסס בי גבוה,

חבר שהיה, היה ונדם.