רוצה לכתוב עליכם,אך את רובכם לא הכרתי..את גאונכם אני מרגיש בתוכי עד היום.
חייל,עומד בשדה הקרב,הנשק בצד,והראש במטרה אחד בלבד.ניצחון.זה ולא אחר.אחד בלבד.בשביל כולם.בשבילי.
רוצה לבכות ולא מצליח בגללכם.כי עיניכם הדומעות מרסיסי פגזים בליל חורף לא מרפות מראשי הנודף ריח של חמלה למשפחותיכם.
מנסה לכתוב עוד שורה,או שתיים על גבורתכם הלא נגמרת,אך במילים איני יכול לתאר את מעשי הגאון והעוז בהם ניחנתם.
רק בקשה אחת הייתה לכם,המשיכו המורשת,הראו לנו שלא מתנו לשווא,ככה לחשתם באזנינו על ערש דוי,תנו לנו סיבה להמשיך למות בעד ארצינו.בעד בנינו שימותו בעדינו.
אמהות שכולות מול בנים אבודים,אבות מתגאים מול הורים יתומים.ואתה,כן אתה,רק אתה מבין את כולנו..את הסבל,האבל,הכאב והצער בדמעות היורדות ויוצרות מן נהר של זכרונות אפופי עשן עבר ונוסטלגי.
בום,
עוד פגז נורה על חייל.
בום,
עוד חלל שנותר בחלל.
איכה אוכל להקשיב ללחישות,כשרעש פגזים זועק סביבי.
פתאום שקט.הכל דממה.רק צליל דק מתגנב אט אט לעולם.מנסה להסיט את מבטי ממכם,אהוביי.
הוא מראה לי עתיד,הוא סותר לי הווה.מכאיב בי עבר של ימים נשכחים.
נגמר.פרצופכם שוב נשכח מול אלפי חיילים אלמונים.ואני ממשיך לחפש אחריך.אחי.אהובי.
